ריגושים ורגרסיות

"ריגושים ורגרסיות" (1959), ספרו השלישי של מיכאל באלינט, יוצא מהנאה יומיומית: ההתרגשות שאנשים מחפשים בנדנדות, ברכבות ההרים ובקרוסלות של הלונה פארק, וגם בספורט מסוכן. מתוכה הוא בונה תאוריה של יחסי האובייקט המוקדמים ביותר ושל הרגרסיה בטיפול האנליטי. לדבריו, ריגוש מורכב משלושה יסודות: מודעות לסכנה חיצונית ממשית, חשיפה מרצון אליה ותקווה בטוחה לעמוד בה ולשוב בשלום אל מקום מבטחים. אנשים מגיבים למצבים כאלה בדרכים הפוכות, ומכאן גוזר באלינט שתי עמדות יסוד. להן טבע את המונחים אוקנופיליה ופילובטיזם. בעולמו של האוקנופיל האובייקטים בטוחים, והמרווחים שביניהם הם חללים ריקים ומאיימים. הוא נאחז באובייקטים, זקוק לקרבתם ונתקף חרדה כשהוא מתרחק מהם, ויחסו אליהם אמביוולנטי. בעולמו של הפילובט דווקא המרחבים הפתוחים ידידותיים, והאובייקטים הם סכנות שאי אפשר לצפות אותן. הוא סומך על מיומנויותיו ושומר מהם מרחק. באלינט בוחן את שתי העמדות ביחס לתוקפנות ולאוטו־ארוטיקה, לאהבה ולשנאה ולבחינת המציאות, ומראה שהן חלות גם על היחס לרעיונות. לטענתו, כל אחת מהן נשענת על אשליה. כדי להסביר מדוע הן עמידות כל כך, הוא מניח שלב קדום יותר: האהבה הראשונית. זהו ערבוב הרמוני של הפרט וסביבתו, שאין בו עדיין אובייקטים נפרדים, והוא דומה יותר לעולם של חומרים כמו מים או אוויר מאשר לעולם של עצמים תחומים. ייתכן שמצב זה קודם אף ללידה. התסכולים והפרידות הבלתי נמנעים מנפצים את ההרמוניה ואובייקטים מוצקים מופיעים. אוקנופיליה ופילובטיזם הן שתי תגובות משניות לטראומה זו. כאן מתקן באלינט עמדה קודמת שלו: הצורך להיאחז באנליטיקאי אינו עוד ביטוי של האהבה הראשונית, אלא הגנה מפני הפחד שיפילו אותו או ינטשו אותו. בחלק השני מחיל באלינט את המושגים על המצב האנליטי, ומפרש לאורם גם חלומות תעופה ואת "מסך החלום" של ברטרם לוין. הוא מתאר מטופלים שחשים צורך לקום מן הספה, ואחרים שרק לאט לומדים לעצום עיניים ולפנות פנימה. לדעתו, על האנליטיקאי להפוך בעיני המטופל הנסוג לחלק מסביבה ידידותית, ולא להיות אובייקט תובעני. הוא מבקר את התאוריה והטכניקה של זמנו כנוטות לאוקנופיליה. פירוש כל דבר כהעברה מציב את האנליטיקאי בלי הרף כאובייקט שיש להיאחז בו. כך עלול המטופל להפנים דמות מאודרת של האנליטיקאי במקום אובייקטים פנימיים ישנים, ולרכוש "קליפה יעילה" שמציידת אותו לחיים אך מצמצמת את יכולתו להרגיש. נספח של הערות קצרות על נושאים קרובים ופרק מאת אניד באלינט, "מרחק במרחב ובזמן", חותמים את הספר. הספר עומד בין מאמריו המוקדמים של באלינט על אהבת אובייקט ראשונית לבין "הפגם הבסיסי" (1968). שם מיקם את הפגם הבסיסי בין האהבה הראשונית לשתי העמדות, והבחין בין רגרסיה שפירה לרגרסיה ממאירה.