מושג
דיכאון אנקליטי
תסמונה דיכאונית שתיארו רנה שפיץ וקתרין וולף ב-1946 אצל תינוקות שנפרדו מאימותיהם במחצית השנייה של השנה הראשונה, לאחר שישה חודשים לפחות של קשר טוב עמן. הבכי וההיצמדות מפנים מקום להסתגרות, לירידה במשקל, לנדודי שינה, לפגיעות למחלות ולירידה ברמת ההתפתחות. שפיץ ראה בה חסך רגשי חלקי, שבניגוד להוספיטליזם הוא הפיך אם האם חוזרת בתוך חודשים אחדים. השם שאוב ממושג ההישענות (Anlehnung) של פרויד: התינוק איבד את האובייקט שעליו נשענת התפתחותו. נתוניו של שפיץ סופגו ביקורת חריפה מטעמים מתודולוגיים, והמושג עצמו נתון מאז לערעור רחב.
התפתחות
1946
הוצג בידי רנה שפיץ
שפיץ טבע את המונח במאמר מ-1946 שכתב עם קתרין וולף.
מתוך דיכאון אנקליטי: חקירה של התהוות מצבים פסיכיאטריים בילדות המוקדמת, II (1946)
1955
זכה לביקורת מצד סמואל פינו
סקירתו של פינו מ-1955 ערערה על הראיות שהביא שפיץ לדיכאון האנקליטי.
מתוך ההפרעות הינקותיות של הוספיטליזם ודיכאון אנקליטי (1955)
קשרים
- נגזר מתוך הישענות
שפיץ שאל את המילה 'אנקליטי' ממושג ה-Anlehnung של פרויד, הישענות הדחפים על פונקציות שימור העצמי, שתורגם במהדורה הסטנדרטית כ-anaclisis.
חיבורים
- 1946
דיכאון אנקליטי: חקירה של התהוות מצבים פסיכיאטריים בילדות המוקדמת, II
החלק השני של מחקרו של רנה שפיץ על מצבים פסיכיאטריים בילדות המוקדמת, שנכתב עם קתרין מ. וולף ופורסם ב־The Psychoanalytic Study of the Child בשנת 1946, בהמשך למאמרו על הוספיטליזם. מתוך תצפית בתינוקות במעון של מוסד עונשין, המחברים מתארים תסמונת שהופיעה אצל ילדים שנהנו מקשר טוב עם אמותיהם לפחות בששת חודשי חייהם הראשונים ואז הופרדו מהן. בכי והיצמדות התחלפו בהסתגרות, בירידה במשקל, בנדודי שינה, ברגישות מוגברת למחלות ובירידה במנת ההתפתחות. הם מכנים את התסמונת דיכאון אנקליטי, על שם תלותו של התינוק באם כאובייקט הראשון שלו, ומשווים אותה לדיכאון אצל מבוגרים. המצב חלף כאשר האם שבה בתוך חודשים ספורים, ואילו פרידות ארוכות יותר איימו בנזק מתמשך. המאמר מעמיד את התסמונת לצד ההוספיטליזם: הדיכאון האנקליטי בא בעקבות אובדן חלקי והפיך של האם, וההוספיטליזם בעקבות קיפוח מוחלט ממנה.