אישיות
קתרין וולף
קתרין (קטה) וולף הייתה פסיכולוגית ילדים מווינה שלמדה פילוסופיה באוניברסיטת וינה ועבדה בשיתוף הדוק עם שרלוטה וקארל ביילר; היא שותפה בפיתוח מבחני התינוקות הווינאיים וכתבה עם הילדגרד דורפי מחקר מוקדם על השפעת הטיפול המוסדי על תינוקות. לאחר שהיגרה לניו יורק ב-1941 הייתה שותפתו של רנה שפיץ במחקריו על ההוספיטליזם, הדיכאון האנקליטי ותגובת החיוך, וסייעה בתצפיות ובפירוש הסטטיסטי של הנתונים.
השפעה
קרבה
- בשיתוף עם רנה שפיץ
וולף עבדה עם שפיץ על מחקרי התינוקות שלו בשנות הארבעים, סייעה בתצפיות ובעיבוד הסטטיסטי של הנתונים, והייתה שותפה לכתיבת המאמרים על הדיכאון האנקליטי ועל תגובת החיוך.
חיבורים
- 1946
דיכאון אנקליטי: חקירה של התהוות מצבים פסיכיאטריים בילדות המוקדמת, II
החלק השני של מחקרו של רנה שפיץ על מצבים פסיכיאטריים בילדות המוקדמת, שנכתב עם קתרין מ. וולף ופורסם ב־The Psychoanalytic Study of the Child בשנת 1946, בהמשך למאמרו על הוספיטליזם. מתוך תצפית בתינוקות במעון של מוסד עונשין, המחברים מתארים תסמונת שהופיעה אצל ילדים שנהנו מקשר טוב עם אמותיהם לפחות בששת חודשי חייהם הראשונים ואז הופרדו מהן. בכי והיצמדות התחלפו בהסתגרות, בירידה במשקל, בנדודי שינה, ברגישות מוגברת למחלות ובירידה במנת ההתפתחות. הם מכנים את התסמונת דיכאון אנקליטי, על שם תלותו של התינוק באם כאובייקט הראשון שלו, ומשווים אותה לדיכאון אצל מבוגרים. המצב חלף כאשר האם שבה בתוך חודשים ספורים, ואילו פרידות ארוכות יותר איימו בנזק מתמשך. המאמר מעמיד את התסמונת לצד ההוספיטליזם: הדיכאון האנקליטי בא בעקבות אובדן חלקי והפיך של האם, וההוספיטליזם בעקבות קיפוח מוחלט ממנה.
- 1946
תגובת החיוך: תרומה לאונטוגנזה של היחסים החברתיים
במונוגרפיה זו בוחנים רנה שפיץ וקתרין וולף את חיוך התינוק, כתרומה להבנת התהוותם של היחסים החברתיים. לפי ממצאיהם, מגיל שלושה חודשים בערך תינוקות מחייכים אל פנים אנושיות הנראות מלפנים ובתנועה. הם מחייכים אפילו אל מסכה השומרת על המצח, העיניים והאף, אך לא אל פנים הנראות מן הצד. במחצית השנייה של השנה הראשונה החיוך נעשה בררני, והתינוק כבר אינו מחייך אל זרים. המחברים רואים בתגובת החיוך את הפנייה הפעילה הראשונה של התינוק אל שותף אנושי, וצעד מוקדם בהתפתחות היחסים החברתיים ויחסי האובייקט.