טבעו של קשר הילד לאמו

רעיונות מרכזיים

• בולבי ממיין את ההסברים המקובלים לקשר של התינוק לאמו לארבע תיאוריות: דחף משני ('אהבת המזווה'), מציצה ראשונית של אובייקט, היאחזות ראשונית באובייקט וכמיהה ראשונית לשוב אל הרחם. 'ראשוני' מציין אצלו את המולד, ו'משני' את הנלמד.
• סקירת הספרות מעלה שרוב הפסיכואנליטיקאים – ובהם פרויד ברוב כתביו, אנה פרויד, שפיץ, ריבל ובנדק – מסבירים את הקשר כנגזר מן ההאכלה, גם כשתצפיותיהם בתינוקות מצביעות על קשר חברתי ראשוני. לדעת בולבי קליין מעניקה משקל מופרז לאוראליות, ואילו אסכולת בודפשט (הרמן, מיכאל ואליס בלינט) וסאטי קרובים ביותר לעמדתו.
• במקומן מציע בולבי את תיאוריית התגובות האינסטינקטיביות הרכיביות: מציצה, היאחזות, הליכה בעקבות האם, בכי וחיוך הם דפוסי התנהגות מולדים האופייניים למין האנושי, שבתחילה אינם תלויים זה בזה ומבשילים בזמנים שונים בשנה הראשונה, ובהמשך משתלבים ומתמקדים בדמות האם ל'התנהגות התקשרות'.
• התגובות מתחלקות לשני סוגים: במציצה, בהיאחזות ובהליכה בעקבות האם התינוק עצמו פועל כדי להשיג מזון או קרבה, ואילו הבכי והחיוך הם אותות הפועלים כמשחררים חברתיים של התנהגות הטיפול האימהית.
• בעקבות האתולוגים, תגובה אינסטינקטיבית היא דפוס התנהגות נצפה שמופעל בידי גירויים מסוימים ונפסק בידי גירויי סיום (קונסומטוריים), ולא בשל פריקה של אנרגיה נפשית שהצטברה. בולבי רואה ביצרי המין והשימור העצמי סיבות מיותרות, ומשאיר את שאלת האנרגיה פתוחה.
• ממצאים השוואתיים מראים שהקשר אינו חייב לנבוע מן ההאכלה: גורי פרימטים נאחזים באם עוד לפני שהחלו לינוק, וגוזלי עופות המקננים על הקרקע הולכים בעקבות הוריהם וקוראים להם אף שאינם מואכלים בידיהם. בכך נשללת מתיאוריית הדחף המשני היומרה למעמד מדעי מיוחד.
• התינוק האנושי נולד בלא בשלות, ולכן מלבד המציצה התגובה האפקטיבית היחידה שלו כלפי האם היא בתחילה הבכי, ואליו מצטרף בקרוב החיוך. את הבכי משקיטים גם מגע, נדנוד וקול ולא רק מזון, כך שהאם משמשת 'מדכא חברתי'; ההיאחזות וההליכה בעקבות האם מתפתחות מאוחר יותר, מתעצמות בפחד, בעייפות או בפרידה, ומגיעות לשיאן בערך בגיל 18 עד 30 חודשים.
• מן הבחינה הקוגניטיבית, החיוך המוקדם הוא תגובה לתבנית חזותית פשוטה ולא לאדם. רק מגיל שישה חודשים בערך התינוק מבחין בבירור בין אמו לבין זרים, ובעקבות פיאז'ה ייתכן שרק סביב גיל תשעה חודשים הוא תופס אותה כאובייקט קבוע.
• האם נעשית מרכזית משום שבדרך כלל היא המספקת את הגירויים שמסיימים כל אחת מן התגובות; התגובות מתמקדות אז בדמות אחת מסוימת, נטייה שבולבי מכנה 'מונוטרופיה', והפגיעה בתפקוד המארגן הזה מסבירה במידה רבה את הנזק שגורמים חסך אימהי ופרידה.
• המציצה כנראה אינה הרכיב החשוב ביותר, שהרי היא עוברת בקלות לבקבוק. לפי רושמו הקליני של בולבי, השאלה אם האם מקבלת את ההיאחזות ואת ההליכה בעקבותיה או דוחה אותן משפיעה על התפתחות הילד יותר מן השאלה אם הוזן בהנקה.
• כל אחת מן התגובות קיימת בזכות ערכה ההישרדותי ועוצבה בברירה הטבעית; לכמיהה לשוב אל הרחם אין ערך כזה, ולכן היא נדחית. עם השנים התגובות נחלשות אך אינן נעלמות, ושובן בעת סכנה או מחלה הוא תפקוד בריא ולא נסיגה (רגרסיה).
• יש להבחין בין התקשרות לבין תלות: התינוק תלוי באמו מבחינה גופנית בלי קשר לכוחות הקושרים אותו אליה, ויכול להיות קשור אליה גם כשאינו תלוי בה, כמו בעת אשפוז. לכן אין לזהות את השד עם האם או האכלה טובה עם אימהות טובה, ואין לכנות את היחסים הראשונים אוראליים ואנקליטיים; בולבי מציג את התיאוריה כהשערת עבודה זמנית שנועדה לעורר מחקר.

מה הוא מראה