מושג
פסיכואנליזה התייחסותית
אסכולה בפסיכואנליזה שהתגבשה בארצות הברית משנות השמונים של המאה העשרים, ושמה נגזר מן ההבחנה שערכו ג'יי גרינברג וסטיבן מיטשל ב-1983 בין מודלים של הנפש המבוססים על הדחף לבין מודלים התייחסותיים. לפיה החיים הנפשיים בנויים מיחסים עם אחרים, ממשיים ופנימיים, ולא מדחפים מולדים השואפים לפורקן, והיא מחברת בין הפסיכואנליזה הבינאישית האמריקאית לבין תאוריית יחסי האובייקט הבריטית, ובהמשך שואבת גם מתאוריית ההתקשרות, ממחקר התינוקות ומהחשיבה הפמיניסטית. מבחינה קלינית היא רואה באנליטיקאי לא צופה ניטרלי המפרש מבחוץ אלא משתתף שהסובייקטיביות שלו עצמו מעצבת את המתרחש בינו לבין המטופל, כך שהמשמעות נוצרת במשותף.
התפתחות
1983
הוצג בידי סטיבן מיטשל
מיטשל וג'יי גרינברג השתמשו לראשונה במונח "התייחסותי" כשם למשפחה של תאוריות בספרם מ-1983. מיטשל הפך אותו אחר כך לשמה של אסכולה: באינטגרציה שערך ב-1988, בכתב העת Psychoanalytic Dialogues (1990), בסדרת הספרים Relational Perspectives ובמסלול ההתייחסותי בתוכנית הפוסט-דוקטורט של אוניברסיטת ניו יורק.
מתוך יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית (1983);מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה (1988)
1983
הוצג בידי ג'יי גרינברג
גרינברג שותף לכתיבת הספר מ-1983 שנתן לפסיכואנליזה ההתייחסותית את שמה. מאוחר יותר התרחק מן העמדה ההתייחסותית הטהורה של מיטשל וחזר למושג מתוקן של הדחף.
מתוך יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית (1983)
ללא תאריך
פותח בידי לואיס ארון
ארון פיתח את הצד הקליני של התאוריה ההתייחסותית. עבודתו התמקדה בהשפעה ההדדית של אנליטיקאי ומטופל בתוך אי-סימטריה של תפקידים, ובסובייקטיביות של האנליטיקאי, שאי אפשר להימלט ממנה. הוא גם סייע לבנות את מוסדות האסכולה כנשיא המייסד של האיגוד הבינלאומי ההתייחסותי (IARPP).
מתוך פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (1999)
ללא תאריך
פותח בידי ג'סיקה בנג'מין
בנג'מין הייתה מן הפסיכואנליטיקאים הראשונים של האסכולה ההתייחסותית בניו יורק, והכניסה אליה את התאוריה הפמיניסטית ואת רעיון ההכרה. מיטשל וארון כללו את מתווה האינטרסובייקטיביות שלה בין המאמרים המכוננים של המסורת.
מתוך מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה (1990);פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (1999)
קשרים
הוצג בידי
- 1983 סטיבן מיטשל
מיטשל וג'יי גרינברג השתמשו לראשונה במונח "התייחסותי" כשם למשפחה של תאוריות בספרם מ-1983. מיטשל הפך אותו אחר כך לשמה של אסכולה: באינטגרציה שערך ב-1988, בכתב העת Psychoanalytic Dialogues (1990), בסדרת הספרים Relational Perspectives ובמסלול ההתייחסותי בתוכנית הפוסט-דוקטורט של אוניברסיטת ניו יורק.
- 1983 ג'יי גרינברג
גרינברג שותף לכתיבת הספר מ-1983 שנתן לפסיכואנליזה ההתייחסותית את שמה. מאוחר יותר התרחק מן העמדה ההתייחסותית הטהורה של מיטשל וחזר למושג מתוקן של הדחף.
נגזר מתוך
- פסיכואנליזה בין-אישית
האסכולה ההתייחסותית צמחה מן המסורת הבינאישית האמריקאית של סאליבן, פרום ותומפסון, בעיקר בקרב אנליטיקאים שהתכשרו במכון וויט. ממסורת זו קיבלה את ההתמקדות באינטראקציות ממשיות ובהשתתפותו של האנליטיקאי.
- תאוריית יחסי אובייקט
השורש השני של האסכולה ההתייחסותית הוא תאוריית יחסי האובייקט הבריטית, ובמיוחד פרברן ווויניקוט. ממנה קיבלה האסכולה את העיסוק באובייקטים פנימיים וביחסים כחומר שממנו עשויה הנפש.
- מודל הדחף והמודל ההתייחסותי
האסכולה שאובת את שמה ואת נקודת המוצא שלה מן החלוקה מ-1983 למודל דחף/מבנה ולמודל התייחסותי/מבנה. היא צמחה מן הצד ההתייחסותי של חלוקה זו.
פותח בידי
- לואיס ארון
ארון פיתח את הצד הקליני של התאוריה ההתייחסותית. עבודתו התמקדה בהשפעה ההדדית של אנליטיקאי ומטופל בתוך אי-סימטריה של תפקידים, ובסובייקטיביות של האנליטיקאי, שאי אפשר להימלט ממנה. הוא גם סייע לבנות את מוסדות האסכולה כנשיא המייסד של האיגוד הבינלאומי ההתייחסותי (IARPP).
- ג'סיקה בנג'מין
בנג'מין הייתה מן הפסיכואנליטיקאים הראשונים של האסכולה ההתייחסותית בניו יורק, והכניסה אליה את התאוריה הפמיניסטית ואת רעיון ההכרה. מיטשל וארון כללו את מתווה האינטרסובייקטיביות שלה בין המאמרים המכוננים של המסורת.
חיבורים
- 1983
יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית
ספרם של ג'יי ר. גרינברג וסטיבן א. מיטשל, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב־1983, משווה בין התאוריות הפסיכואנליטיות המרכזיות לפי שאלה אחת: היכן כל אחת מהן ממקמת את יחסיו של האדם עם הזולת. המחברים מבחינים בין שני מודלים יסודיים. במודל הדחף/מבנה, שמקורו בפרויד, היחסים עם אחרים נוצרים ומעוצבים מתוך הצורך בסיפוק הדחפים. במודל היחסים/מבנה (המודל ההתייחסותי), היחסים הם ראשוניים ואינם ניתנים לרדוקציה לדבר בסיסי יותר. הספר קורא את הפסיכואנליזה הבין־אישית של הארי סטאק סאליבן ואת תאוריות יחסי האובייקט הבריטיות של מלאני קליין, פיירברן, ויניקוט וגאנטריפ כחלופות רדיקליות לתאוריית הדחפים. את פסיכולוגיית האגו של הרטמן, מאהלר, ג'ייקובסון וקרנברג הוא קורא כאסטרטגיה של התאמה, המרחיבה את תאוריית הדחפים כך שתכלול גם את יחסי האובייקט. קוהוט וסנדלר מוצגים כאסטרטגיות של מודל מעורב, המשלבות יסודות משני המודלים. הפרק האחרון מתחקה אחר הפער בין שני המודלים בוויכוחים על אבחנה ועל הטכניקה הקלינית.
- 1988
מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה
"מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה", שראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב-1988, הוא ניסיונו של סטיבן א' מיטשל לעשות סדר בתחום שנראה לו מפוצל בין תיאוריות מתחרות. הספר נשען על ההבחנה שהוא וג'יי גרינברג שרטטו בספרם "יחסי אובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית" בין מודל הדחף, שבו היחסים עם הזולת נובעים מן החתירה לסיפוק הדחפים ומעוצבים על ידה, לבין המודלים ההתייחסותיים, שבהם היחסים עצמם הם ראשוניים ובלתי ניתנים לרדוקציה. מיטשל טוען שמודל הדחף מיצה את תועלתו, ושאת המסורות ההתייחסותיות, שפותחו חלקים-חלקים בידי כותבים שלעתים רחוקות הכירו בהנחות המשותפות להם, אפשר לשזור למודל אחד של קונפליקט התייחסותי: הפסיכואנליזה הבין-אישית, תיאוריית יחסי האובייקט הבריטית, פסיכולוגיית העצמי והפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית. במודל זה הנפש משוקעת במטריצה התייחסותית בעלת שלושה ממדים: העצמי, האחר והמרחב שביניהם. במונחים אלה הספר חושב מחדש על המיניות, האינפנטיליזם והנרקיסיזם, על השפעת החוויה המוקדמת, על היחס בין עבר להווה, על השזירה של אשליה ומציאות, על מקומו של הרצון, על החזרה על חוויות כואבות ועל טבעו של המצב האנליטי ושל השינוי באנליזה.
- 1990
מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה
במאמרה משנת 1990 בכתב העת Psychoanalytic Psychology טוענת ג'סיקה בנג'מין שהתאוריה הפסיכואנליטית של העצמי זקוקה לממד אינטרסובייקטיבי לצד הממד התוך-נפשי. לפי תפיסתה ההתפתחות מתקדמת בשני קווים משלימים: הפנמתם של יחסי האובייקט, ומסלול נפרד שבו הילד רוכש בהדרגה את היכולת להכיר באדם האחר כסובייקט בזכות עצמו, יכולת הכרוכה בכוונון ובסובלנות לשוני. בבחינת תהליך ההתמיינות בשנתיים הראשונות לחיים היא קוראת מחדש את תת-שלב ההתקרבות מחדש של מאהלר כמאבק על הכרה, שתוצאתו אינה רק קביעות האובייקט אלא ראשיתה של היכולת להכיר בסובייקטיביות של אחר, ונשענת על תיאורו של ויניקוט את השימוש באובייקט: הישרדותו של האחר את ההרס היא שמאפשרת למצוא אותו כממשי וכחיצוני. ההכרה היא אפוא מתח בין הצבת העצמי לבין ההכרה באחר, מתח שעלול לקרוס לכדי שליטה; וההתמיינות אינה היפרדות גרידא אלא שבר ותיקון מתמשכים של ההדדיות, תפיסה המותירה מקום לפנטזיה ולתוקפנות בתאוריה התייחסותית של העצמי. המאמר נדפס שוב בשם "Recognition and Destruction: An Outline of Intersubjectivity".
- 1999
פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת
"פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת" (The Analytic Press, 1999) הוא הכרך ה-14 בסדרת Relational Perspectives. סטיבן א. מיטשל ולואיס ארון מקבצים בו שבעה-עשר מאמרים, שאותם הם מציגים כטקסטים המכוננים של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. לפי תיאור ההוצאה, הכרך מוצב על רקע תמורה רחבה שעברה הפסיכואנליזה האמריקאית בחמש-עשרה השנים שקדמו לו. בתחום התיאוריה פנה התחום מן הניסוחים הקלאסיים, הנטועים בתיאוריית הדחפים של פרויד, אל מודלים של הנפש ושל ההתפתחות המבוססים על יחסי אובייקט. בתחום הקליני פנה מעקרונות הנייטרליות, ההתנזרות והאנונימיות הקלאסיים אל תפיסה אינטראקטיבית של המצב האנליטי, שבמרכזה הקשר האנליטי וזרמי הרגש ההדדיים שבו. הספר מייחס תמורות אלה לקבוצת אנליטיקאים שביקשו לשלב בין הפסיכואנליזה הבין-אישית, תיאוריות יחסי האובייקט הבריטיות והפמיניזם הפסיכואנליטי. הם מעולם לא הכריזו על עצמם כאסכולה, אך יצרו מסורת מובחנת ורבת השפעה של חשיבה ושל עבודה קלינית. בין הכותבים: אייגן, הופמן, שטרן, צ'ודורוב, גרינברג, מיטשל, בנג'מין, גנט, ארון, דייוויס ופרולי, האריס, פייזר, סטולורו ואטווד, ברומברג, רניק, ספצאנו ואוגדן. בין הנושאים שבהם הם עוסקים: הסובייקטיביות של האנליטיקאי והאופן שבו המטופל חווה אותה, הכרה ואינטרסובייקטיביות, חוויה לא-מנוסחת, נרקיסיזם, מזוכיזם והתמסרות, דיסוציאציה בטיפול בבוגרים שנפגעו מהתעללות מינית בילדותם, מגדר, פרדוקס והשלישי האנליטי. העורכים פותחים כל מאמר בהקדמה הממקמת אותו בהקשרו ההיסטורי, וכל כותב מוסיף אחרית דבר חדשה על התפתחות חשיבתו מאז. תרגום עברי של הספר ראה אור ב-2013.
ראו גם
הערות שוליים
- יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית1983מקור לקשר
- מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה1988מקור לקשר
- פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת1999מקור לקשר
- מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה1990מקור לקשר