מושג
פסיכואנליזה בין-אישית
הגישה לפסיכיאטריה ולפסיכואנליזה שייסד בעיקר הארי סטאק סאליבן, הרואה באישיות את הדפוס היציב יחסית של התנהלותו החוזרת של אדם מול בני אדם אחרים, ממשיים או מדומיינים, ולא תוצר של דחפים יצריים המתפתחים בתוך הפרט. היא מאתרת את מקור ההפרעה הנפשית בחרדה שנקלטה ממי שהיו משמעותיים בחיי האדם ובעיוותים שהיא כופה על יחסיו המאוחרים, ורואה באנליטיקאי משתתף בשדה שהוא חוקר. הגישה פותחה בידי קלרה תומפסון, אריך פרום ופרידה פרום-רייכמן, התמסדה במכון ויליאם אלנסון וייט, ומאוחר יותר הזינה את הפסיכואנליזה ההתייחסותית.
התפתחות
ללא תאריך
הוצג בידי הארי סטאק סאליבן
סאליבן הגדיר את הפסיכיאטריה כחקר מה שמתרחש בין בני אדם, ועל הגדרה זו ביסס את תורת האישיות, ההתפתחות וההפרעה הנפשית שלו; ההרצאות מ-1939 שיצאו לאור בשם "תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית" היו הניסוח השיטתי הראשון שלה.
מתוך התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה (1953)
קשרים
- הוצג בידי הארי סטאק סאליבן
סאליבן הגדיר את הפסיכיאטריה כחקר מה שמתרחש בין בני אדם, ועל הגדרה זו ביסס את תורת האישיות, ההתפתחות וההפרעה הנפשית שלו; ההרצאות מ-1939 שיצאו לאור בשם "תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית" היו הניסוח השיטתי הראשון שלה.
- הוליד את פסיכואנליזה התייחסותית
האסכולה ההתייחסותית צמחה מן המסורת הבינאישית האמריקאית של סאליבן, פרום ותומפסון, בעיקר בקרב אנליטיקאים שהתכשרו במכון וויט. ממסורת זו קיבלה את ההתמקדות באינטראקציות ממשיות ובהשתתפותו של האנליטיקאי.
חיבורים
- 1953
התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה
"התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה" (ניו יורק: Norton, 1953) היא ההצגה המלאה ביותר של תאוריית התפתחות האישיות של הארי סטאק סאליבן, וראתה אור ארבע שנים לאחר מותו. הלן סוויק פרי ומרי לאד גאוול ערכו אותה מהקלטות סדרת ההרצאות שנשא בבית הספר לפסיכיאטריה בוושינגטון ב־1946–1947 ומהמחברות שבהן שרטט את ההרצאות; הרצאות שלא הוקלטו שוחזרו מתוך ראשי הפרקים שלו. במבוא מעירה מייבל בלייק כהן כי פרקי הינקות אינם תצפיות על תינוקות אלא השערות על מה שמוכרח לקרות לכל תינוק. סאליבן מגדיר את הפסיכיאטריה כחקר היחסים הבין-אישיים. האישיות היא התבנית המתמשכת יחסית של מצבים בין-אישיים חוזרים המאפיינים חיים של אדם, והיא ניכרת רק במה שמתרחש בין בני אדם, ממשיים או מדומיינים. הספר נפתח בהגדרות ובהנחות יסוד, ובהן "הנחת הסוג האחד": בני האדם דומים זה לזה הרבה יותר משהם שונים. חלקו המרכזי עוקב אחר תקופות ההתפתחות. בינקות, צורכי התינוק מעוררים רוך בדמות האמהית, ואילו החרדה שלה עוברת אל התינוק בדרך של אמפתיה. ההימנעות מחרדה הופכת למניע המרכזי של ההתפתחות. החוויה מתארגנת בשלושה אופנים. האופן הפרוטוטקסי הוא זרם בלתי מובחן. האופן הפאראטקסי קושר דברים רק משום שהתרחשו יחד, וממנו נובעים עיוותים פאראטקסיים בתפיסת הזולת בהמשך החיים. האופן הסינטקסי נשען על תיקוף קונסנזואלי בשפה משותפת. מתוך אישור, הסתייגות וחרדה מציפה מעצב התינוק את הפרסוניפיקציות "אני טוב", "אני רע" ו"לא-אני". מהן צומחת מערכת העצמי: מערך של פעולות ביטחון, ובראשן אי-קשב סלקטיבי ודיסוציאציה, המצמצם את החרדה במחיר של יכולת ללמוד מן הניסיון. הילדות מביאה את הדיבור ואת החִברות. ילד שבקשתו לרוך נענית בדחייה עלול לצפות לעוינות ולהפוך לזדוני. התקופה הג'ובנילית מלמדת תחרות, פשרה ושיתוף פעולה עם בני גילו. בטרום-ההתבגרות מתעוררת לראשונה היכולת לאהוב, באינטימיות עם חבר קרוב (chum) מאותו מין. ההתבגרות המוקדמת מביאה את דינמיזם התאווה ואת התנגשויותיו עם הצורך באינטימיות ובביטחון, וההתבגרות המאוחרת את מלוא מגוון היחסים הבוגרים. האישיות אינה נקבעת בשנים הראשונות, וכל תקופה מאפשרת לתקן עיוותים מוקדמים. חלק שלישי דן במצבים סכיזופרניים ופרנואידיים, בשינה, בחלומות ובמיתוסים כבדפוסים של יחסים בין-אישיים לקויים או בלתי הולמים, הנמצאים על רצף אחד עם החיים הרגילים. הפרק החותם, המבוסס על מאמרו של סאליבן מ־1948, קורא לפסיכיאטריה של עמים שתעסוק במתחים בין אומות. הספר נעשה לטקסט מכונן של הפסיכואנליזה הבין-אישית.
- 1983
יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית
ספרם של ג'יי ר. גרינברג וסטיבן א. מיטשל, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב־1983, משווה בין התאוריות הפסיכואנליטיות המרכזיות לפי שאלה אחת: היכן כל אחת מהן ממקמת את יחסיו של האדם עם הזולת. המחברים מבחינים בין שני מודלים יסודיים. במודל הדחף/מבנה, שמקורו בפרויד, היחסים עם אחרים נוצרים ומעוצבים מתוך הצורך בסיפוק הדחפים. במודל היחסים/מבנה (המודל ההתייחסותי), היחסים הם ראשוניים ואינם ניתנים לרדוקציה לדבר בסיסי יותר. הספר קורא את הפסיכואנליזה הבין־אישית של הארי סטאק סאליבן ואת תאוריות יחסי האובייקט הבריטיות של מלאני קליין, פיירברן, ויניקוט וגאנטריפ כחלופות רדיקליות לתאוריית הדחפים. את פסיכולוגיית האגו של הרטמן, מאהלר, ג'ייקובסון וקרנברג הוא קורא כאסטרטגיה של התאמה, המרחיבה את תאוריית הדחפים כך שתכלול גם את יחסי האובייקט. קוהוט וסנדלר מוצגים כאסטרטגיות של מודל מעורב, המשלבות יסודות משני המודלים. הפרק האחרון מתחקה אחר הפער בין שני המודלים בוויכוחים על אבחנה ועל הטכניקה הקלינית.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה1953מקור לקשר
- יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית1983מקור לקשר