מושג
הרס כגורם התהוות
התזה של סבינה שפילריין, שהוצגה ב-1912, שלפיה דחף הרבייה, הדחף המיני, מורכב משני רכיבים מנוגדים: רכיב הרסני ורכיב של התהוות. מאחר שהרבייה מחייבת את התפרקות היחיד, מעבר מן ה״אני״ אל ה״אנחנו״, הדחף לשימור המין פועל נגד דחף שימור העצמי, ובכך מתבארים החרדה והגועל הנלווים למיניות; חיים חדשים מתהווים רק מתוך הרס הישן. ב-1920 הכיר פרויד ברעיון כמי שהקדים חלק מתאוריית דחף המוות שלו.
התפתחות
1912
הוצג בידי סבינה שפילריין
שפילריין הציגה את התזה במאמרה ״הרס כגורם התהוות״ (1912), ומסקנתה הייתה שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, ושההתהוות היא תוצאה של ההרס.
מתוך הרס כגורם התהוות (1912);מעבר לעקרון העונג (1920)
קשרים
- 1912 הוצג בידי סבינה שפילריין
שפילריין הציגה את התזה במאמרה ״הרס כגורם התהוות״ (1912), ומסקנתה הייתה שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, ושההתהוות היא תוצאה של ההרס.
- 1920 התפצל אל דחף המוות
פרויד הכיר בכך ששפילריין הקדימה חלק מן הספקולציה שלו, אך בעוד שהיא מיקמה את ההרס בתוך דחף הרבייה, כאחד משני רכיביו המנוגדים, הוא הפריד את דחפי המוות מדחפי החיים, או הדחפים המיניים, והעמיד אותם כנגדם.
חיבורים
- 1912
מאמרה הידוע ביותר של שפילריין יוצא משאלה שאנליטיקאים קודמים, ובהם שטקל, גרוס, פרויד ובלוילר, נגעו בה: מדוע דחף הרבייה, החזק שבדחפים, מביא עמו חרדה וגועל לצד העונג? בחלק הראשון, בהסתמך על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה של היחיד, היא טוענת שהרבייה מחייבת את התפרקות היחיד: הדחף לשימור המין מתבטא בנפש בהתמוססות שבה ה״אני״ הופך ל״אנחנו״, ולכן הוא פועל נגד דחף שימור העצמי. דחף הרבייה תובע מן היחיד הרס, והדחף ההרסני הטמון בו מתעצם כשאינו בא על סיפוקו; את ההרס אפשר לבצע באופן סמלי כדי לא להיהרס במציאות, ואת ההרס העצמי אפשר להמיר בהרס של קורבן. החלק השני מביא דוגמאות מן המיתולוגיה כדי להראות שההתהוות נובעת מן ההרס, והמאמר מסיק שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, והוא דחף של הרס לא פחות משהוא דחף של התהוות. שפילריין מציינת שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים, ואילו היא ממקמת את ההרס בתוך המיניות עצמה. ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920) הכיר פרויד בכך שהקדימה חלק מן הספקולציה שלו על דחפי המוות.
- 1920
החיבור שבו שינה פרויד את תאוריית הדחפים שלו. הוא יוצא מעובדות שעקרון העונג אינו מסביר: חלומות הנוירוזות הטראומטיות, ובהן נוירוזות המלחמה, המחזירים את החולה שוב ושוב אל התאונה; משחקו של ילד קטן המשליך סליל כך שהוא ״איננו״ (fort) ומושך אותו בחזרה בקריאת שמחה ״הנה״ (da); והמטופל באנליזה שבמקום להיזכר במודחק חוזר עליו בהעברה. מכאן הוא מסיק על כפיית חזרה שנראית ראשונית, יסודית ודחפית יותר מעקרון העונג. הטראומה מתוארת כעירור חזק דיו לפרוץ את המגן מפני גירויים של הנפש, ומטילה עליה את המשימה לקשור את הכמויות החודרות. פרויד מציע אז שהדחפים שמרניים, שואפים להשיב מצב קודם, כך ש״מטרת כל החיים היא המוות״, ומעמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שהוא מזהה עם הארוס של המשוררים והפילוסופים. ממצאי הביולוגיה על המוות הטבעי ועל אלמוותם של החד-תאיים אינם מאששים את ההשערה ואינם מבטלים אותה, והוא דבק בהבחנה בין דחפי המוות לדחפי החיים, ומוסיף שעקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות. בהערת שוליים הוא מכיר בכך שסבינה שפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה הזאת.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- הרס כגורם התהוות1912מקור לקשר
- מעבר לעקרון העונג1920מקור לקשר