אישיות
הרברט רוזנפלד
פסיכואנליטיקאי בריטי יליד גרמניה, מן האסכולה הקלייניאנית. הוא למד רפואה במינכן, נמלט מגרמניה הנאצית לבריטניה ב-1935, והוסמך כאנליטיקאי ב-1945 לאחר אנליזה אצל מלאני קליין. יחד עם חנה סגל ווילפרד ביון היה מחלוצי הטיפול הפסיכואנליטי במטופלים סכיזופרניים באמצעות פרשנות בלבד, ותיאר את ההעברה הפסיכוטית שלהם, את מצבי הבלבול ואת השימוש שלהם בהזדהות השלכתית. תרומתו הידועה ביותר היא תאוריית הנרקיסיזם הפתולוגי שלו: יחסי אובייקט נרקיסיסטיים אומניפוטנטיים, ונרקיסיזם הרסני שבו חלקים הרסניים של העצמי, שזכו לאידיאליזציה ומאורגנים ככנופיה, תוקפים את העצמי התלותי. בספרו האחרון, מבוי סתום ופרשנות (1987), פנה לחלקו של האנליטיקאי במבוי הסתום הטיפולי והבחין בין מטופלים נרקיסיסטיים עבי עור לדקי עור.
- לידה
- 1910
- פטירה
- 1986
- ידוע בזכות
- השפיע על
באנליזה אצל
- מלאני קליין 1942 רוזנפלד החל את אנליזת ההכשרה שלו אצל מלאני קליין ב-1942 והוסמך באגודה הפסיכואנליטית הבריטית ב-1945; מקרה ההכשרה הראשון שלו היה לבסיס מאמרו מ-1947 על דפרסונליזציה.
פיתוח
- הזדהות השלכתית 1947 המקרה שתיאר רוזנפלד ב-1947 היה המאמר הקליני הראשון שעשה שימוש בהזדהות השלכתית, שקליין כינתה זה עתה, ומאוחר יותר הוא מיין את צורותיה לפי מניען: השלכות תקשורתיות שהאנליטיקן יכול להכיל, לעומת השלכות מפריקות ושולטות שתכליתן להכחיש נפרדות ותלות.
- העברה פסיכוטית בניגוד לדעה שמטופלים פסיכוטיים אינם מפתחים העברה, ניתח רוזנפלד מטופלים סכיזופרנים בלי לשנות את הסטינג הקלאסי והראה שהם מפתחים העברה עזה, שבה האנליטיקן משמש נשא לחלקים המושלכים של המטופל; הוא כינה אותה פסיכוזת העברה ושם את פירושה בלב הטכניקה שלו.
הצגת
- מצבי בלבול 1950 מאמרו של רוזנפלד מ-1950 תיאר את מצבי הבלבול של הסכיזופרניה הכרונית ככישלון של הפיצול התקין בין אובייקטים טובים לרעים, כך שאהבה ושנאה, והעצמי הטוב והעצמי הרע, מתערבבים זה בזה; קליין אימצה את הרעיון בקנאה והכרת תודה.
- יחסי אובייקט נרקיסיסטיים 1964 מאמרו של רוזנפלד מ-1964 תיאר את הנרקיסיזם לא כנסיגה מן האובייקטים אלא כיחס אומניפוטנטי אליהם, שבו טובו של האובייקט מנוכס בהפנמה וחלקיו הלא רצויים של העצמי מושלכים לתוכו, כך שהנפרדות, התלות והקנאה מוכחשות.
- נרקיסיזם הרסני 1971 במאמרו לקונגרס מ-1971 העמיד רוזנפלד את ההיבט ההרסני של הנרקיסיזם לצד ההיבט הליבידינלי שתיאר ב-1964: אידיאליזציה של החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי, המאורגנים ככנופיה נגד העצמי התלותי. הוא שב אליו בפרק על נרקיסיזם הרסני ודחף המוות בספרו מבוי סתום ופרשנות (1987).