מושג
דחף המוות
השערתו של פרויד, שהוצגה ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920), בדבר דחף השואף להחזיר את היצור החי למצב דומם ולהתיר קשרים, בניגוד לדחפי החיים, הארוס, הקושרים את החומר ואת הנפש ליחידות גדולות יותר ויותר. כשהוא מופנה החוצה הוא מתגלה כתוקפנות וכהרסנות; פרויד קשר אותו לכפיית החזרה, למזוכיזם ולתגובה הטיפולית השלילית. אנליטיקאים רבים דחו אותו, ואחרים, ובהם מלני קליין ואנדרה גרין, העמידו אותו, כל אחד בדרכו, במרכז מחשבתם.
- מושגי־משנה
- הפונקציה הדה-אובייקטלית
- הוצג בידי
- זיגמונד פרויד
- חיבורים מרכזיים
- 8
הוצג בידי
- זיגמונד פרויד 1920 פרויד הציג את דחפי המוות ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920), העמיד אותם מול דחפי החיים והציע שעקרון העונג עצמו נראה כמשרת אותם.
התפצל מתוך
- הרס כגורם התהוות 1920 פרויד הכיר בכך ששפילריין הקדימה חלק מן הספקולציה שלו, אך בעוד שהיא מיקמה את ההרס בתוך דחף הרבייה, כאחד משני רכיביו המנוגדים, הוא הפריד את דחפי המוות מדחפי החיים, או הדחפים המיניים, והעמיד אותם כנגדם.
הוליד את
- נרקיסיזם הרסני 1971 רוזנפלד הציג את הנרקיסיזם ההרסני כגישה קלינית לתאוריית דחפי החיים והמוות של פרויד: לפי תיאורו, הארגון הנרקיסיסטי ההרסני, שזוכה לאידיאליזציה, הוא המקום שבו דחף המוות מתגלה בקליניקה.
- נרקיסיזם שלילי הנרקיסיזם השלילי הוא הנרקיסיזם של דחף המוות אצל גרין: בעוד נרקיסיזם החיים מלכד את האני לאחדות, הוא חותר לכיליון האני.
- הפונקציה הדה-אובייקטלית גרין תפס את הפונקציה הדה-אובייקטלית כאופן פעולתו של דחף המוות: פירוק הקשרים המשקיעים את האובייקטים, מול פעולתם האובייקטלית של דחפי החיים.