על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה

המאמר הראשון של הורני נגד התיאור הפסיכואנליטי המקובל של הנשיות הוצג בקונגרס ברלין ב־1922 ופורסם ב־1923. האנליטיקאים הניחו כמובן מאליו שנשים סובלות ממינן ומקנאות בגבר על הפין שלו, ושתסביך הסירוס הנשי נובע מכך. הורני שואלת אם מובנוּת זו אינה נובעת מן הנרקיסיזם הגברי. היא מציינת גם שמבחינת החשיבה הביולוגית אין זה מספק שמחצית האנושות תהיה בלתי מרוצה מתפקידה המיני. היא מפרקת את קנאת הפין של הילדה לשלושה רכיבים: ארוטיקה של השתנה, תשוקת ההסתכלות וההתראות, ומשאלות אוננות מודחקות. בכל אחד מהם הילדה הקטנה נמצאת אמנם בעמדת נחיתות ממשית, אך אף אחד מהם אינו גורם לה לחוש נחותה מלכתחילה. על סמך חומר אנליטי היא טוענת שהתהליך המכריע מתרחש בשלב האדיפלי. הילדה עוברת אהבה עזה ונשית לחלוטין לאב, ובה גם המשאלה ללדת ממנו ילד. כשאהבה זו נכזבת היא מוותרת עליו כאובייקט ומזדהה עמו במקום זאת, כך שהמשאלה להיות גבר מכסה על נשיות שנזנחה. ההזדהות הזאת היא גרעין אחד של תסביך הסירוס. הגרעין האחר הוא הפנטזיה שהאישה סורסה במסגרת יחסי האהבה עם האב, ומכאן נובעות עמדות הנקמה של נשים כלפי גברים. מסקנתה היא שהנשיות הפגועה היא שיוצרת את תסביך הסירוס, ושנשים, כמו גברים, נעשות נוירוטיות בשל כישלונן בתסביך אדיפוס. אותה הזדהות עם ההורה מן המין האחר עומדת ביסוד ההומוסקסואליות וגם ביסוד תסביך הסירוס.