על פסיכואנליזה

״על פסיכואנליזה״ (Über Psychoanalyse) הוא נוסחן של חמש ההרצאות שנשא פרויד בגרמנית בספטמבר 1909 בחגיגות מלאת עשרים שנה לאוניברסיטת קלארק בווסטר שבמסצ׳וסטס. הן ראו אור ב־1910 בהוצאת פרנץ דויטיקה בלייפציג ובווינה, והוקדשו לנשיא האוניברסיטה, ג׳ סטנלי הול. ההרצאות פונות לקהל של אנשי אקדמיה ושל הדיוטות, ומציגות בתמצית את ראשיתה של הפסיכואנליזה ואת ממצאיה עד אז. בהרצאה הראשונה מייחס פרויד את ראשית השיטה לטיפולו של יוזף ברויאר באישה צעירה היסטרית בשנים 1880–1882. בהיפנוזה נזכרה בסצנות שבהן נוצרו הסימפטומים שלה, וביטוי הרגש שנבלם אז העלים אותם: ״ריפוי בדיבור״. פרויד מסכם שההיסטריים סובלים מזיכרונות, ומסביר את הסימפטומים הגופניים כהמרה של רגש כלוא. ההרצאה השנייה מספרת כיצד ויתר פרויד על ההיפנוזה וגילה שהזיכרונות הנשכחים מוחזקים בידי כוח הנחווה בטיפול כהתנגדות. זהו אותו כוח שדחק אותם בשעתו מן התודעה: הדחקה של משאלה שאינה מתיישבת עם אמות המידה המוסריות והאסתטיות של האדם. הסימפטום הוא תחליף מעוות למודחק. ההרצאה השלישית מתארת את האסוציאציות החופשיות על פי כלל היסוד, את מושג ה״תסביך״ של אסכולת ציריך, את פירוש החלומות כ״דרך המלך אל הלא־מודע״ ואת משמעותן של פליטות הפה ושאר הפעולות הכושלות. הרביעית טוענת שהאנליזה מובילה בקביעות אל חיי המין של המטופל ואל ילדותו. היא מציגה את המיניות הילדית (האזורים הארוגניים, האוטו־ארוטיות, הדחפים החלקיים ובחירת האובייקט) ואת ״תסביך הגרעין״ של אהבה להורה אחד ויריבות עם האחר. החמישית מסבירה את ההתחלה במחלה כבריחה ממציאות מתסכלת אל סיפוק תחליפי, בדרך של נסיגה (רגרסיה) ופנטזיה, ומעמידה את הנוירוזה מול האמנות. היא מציגה את ההעברה כאישוש החזק ביותר לתיאוריה ומשיבה לחשש שהעלאת המודחק לתודעה מסוכנת. באנליזה שיפוט מודע בא במקום ההדחקה, אנרגיה משתחררת לעידון (סובלימציה), ולחלק מן הדחפים ניתן סיפוק ישיר. פרויד חותם באזהרה מפני הנזק שבהדחקה מינית מופרזת בתרבות, במעשה בתושבי שילדה שגוועו את סוסם ברעב כשקיצצו את מנת השיבולת־שועל שלו.