תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית

ספרו השני של קרנברג מציג את השתית התאורטית שעליה נשענת עבודתו הקלינית עם מטופלים גבוליים. הוא מכנס מאמרים מן השנים 1966 עד 1975 ומוסיף עליהם חומר חדש, ומנסח במושגי פסיכולוגיית האגו גרסה משלו לתאוריית יחסי האובייקט הפסיכואנליטית. נקודת המוצא קלינית: מטופלים גבוליים עוברים בין מצבי נפש סותרים, שכל אחד מהם מודע לחלוטין ומנותק מן האחר, ולא ההדחקה, לא הבידוד ולא ההכחשה מסבירים זאת. קרנברג רואה בכך פיצול, ובונה מודל של הנפש שיחידות היסוד שלו הן יחסי אובייקט מופנמים: ייצוג עצמי וייצוג אובייקט הקשורים זה לזה באמצעות רגש. דרך אינטרויקציה, הזדהות וזהות אגו הופכות יחידות אלה לאבני הבניין של האגו, הסופר-אגו והאיד. החלק התאורטי עוקב אחר התפתחותן של יחידות אלה: משלב ראשוני בלתי מובחן, דרך שלב שבו דימויי העצמי והאובייקט עדיין ממוזגים, אל הבחנתם זה מזה, ומשם אל איחוד הדימויים הטובים והרעים לכלל ייצוגים שלמים של העצמי ושל האחר, עד לגיבוש האגו והסופר-אגו. פסיכוזה, פתולוגיה גבולית ונוירוזה ממוקמות בנקודות עוקבות לאורך רצף זה. פרק על דחפים, רגשות ויחסי אובייקט טוען שהרגשות (האפקטים) הם אבני הבניין הראשוניות של המוטיבציה, ושהליבידו והתוקפנות מתארגנות מהן במהלך ההתפתחות. פרק היסטורי ממקם את המודל בין תאוריות יחסי האובייקט של קליין, פרברן, ג'ייקובסון, מאלר ואחרים. החלק השני מיישם את המודל. קרנברג מציע מיון של פתולוגיות האופי בשלושה מישורים – גבוה, ביניים ונמוך – לפי מידת האינטגרציה של הסופר-אגו, לפי השאלה אם ההגנות נשענות על הדחקה או על פיצול, ולפי איכות יחסי האובייקט והזהות. המצבים הגבוליים נמצאים במישור הנמוך. הוא מעדכן את גישתו להעברה ולהעברה הנגדית בטיפול במטופלים גבוליים. בשני פרקים על אהבה הוא רואה ביכולת להתאהב ולהישאר מאוהב הישג התפתחותי המחבר משיכה מינית עם רוך ועם יחס אל אדם שלם וממשי, ומראה כיצד פתולוגיה נרקיסיסטית וגבולית מגבילה אותה, גם בגיל ההתבגרות ובאמצע החיים. פרק אחרון מרחיב את התאוריה אל קבוצות קטנות ואל ניהול בית החולים, ומשרטט בית חולים פסיכיאטרי שבו הטיפול, תהליכי הקבוצה וניהול תפקודי יוצרים יחד קהילה טיפולית.