ארגון אישיות גבולי

מאמרו של אוטו קרנברג הוא הניסוח המכונן של המושג "ארגון אישיות גבולי". נגד התפיסה המקובלת, שראתה במטופלים ה"גבוליים" מי שנעים במצב ביניים רעוע בין נוירוזה לפסיכוזה, קרנברג טוען שמדובר במבנה אישיות פתולוגי מובחן, השומר על יציבותו לאורך זמן. את המבנה הזה הוא מתאר בשלושה מישורים. ברובד התיאורי הוא מונה תסמינים שצריכים לעורר חשד: חרדה כרונית ומפושטת, נוירוזה רבת-תסמינים, נטיות מיניות פרוורטיות-פולימורפיות, אישיות "טרום-פסיכוטית" (פרנואידית, סכיזואידית, היפומאנית), נוירוזות דחף והתמכרויות, והפרעות אופי מ"רמה נמוכה", ובהן האישיות האינפנטילית, הנרקיסיסטית, האנטי-סוציאלית ואישיות ה"כאילו". עם זאת, לדבריו אין תסמין שמכריע את האבחנה לבדו. ההכרעה נעשית ברובד המבני, על פי ארבעה סימנים: חולשת אגו לא ספציפית; גלישה לחשיבה של תהליך ראשוני, הניכרת בעיקר במבחנים השלכתיים בלתי מובנים; מערך של מנגנוני הגנה פרימיטיביים שהפיצול עומד במרכזו; ופתולוגיה של יחסי האובייקט המופנמים, שבה ייצוגי העצמי והאובייקט ה"טובים" וה"רעים" אינם מתלכדים לשלם אחד. בחינת המציאות, לעומת זאת, נשמרת ברובה. ברובד הגנטי-דינמי מקור הארגון הוא עודף של תוקפנות פרה-גניטלית, אוראלית בעיקרה, שיכולה להיות מולדת או תוצאה של תסכול מוקדם, והיא דוחפת להתפתחות אדיפלית מוקדמת ומעוותת. המאמר מצרף את רעיונותיה של מלאני קליין על פיצול והזדהות השלכתית לפסיכולוגיית האגו של אדית ג'ייקובסון ולתורת ייצוגי העצמי והאובייקט שלה. בכך הניח את היסוד לגישה המבנית של קרנברג לפתולוגיה הגבולית והנרקיסיסטית, ולעבודתו המאוחרת על הטיפול בה.