התקפות על חיבורים

'התקפות על חיבורים' הוא מאמר של וילפרד ביון, שראה אור ב-International Journal of Psycho-Analysis ב-1959 ונדפס שוב בקובץ מאמריו 'מחשבות שניות' (1967). על סמך אנליזות של מטופלים פסיכוטיים וגבוליים קשים, הוא מתאר את ההתקפות ההרסניות שמפנה החלק הפסיכוטי של האישיות, בפנטזיה, כלפי כל דבר הנחווה בעיניו כחיבור בין שני אובייקטים. כאב-טיפוס משמשות לביון ההתקפות הפנטסטיות של התינוק על השד, המחבר בינו לבין האם, והוא מרחיב את הרעיון אל הזוג ההורי במעשה המין, אל התקשורת המילולית בין המטופל לאנליטיקאי, ואל יכולותיו של המטופל עצמו לחשוב, להרגיש ולתפוס. המאמר מתקדם דרך שורה של אפיזודות קליניות. באחת מהן מובן גמגומו של מטופל כשבירת מילותיו כך שלא יוכלו לשאת משמעות בינו לבין האנליטיקאי. באחרות, היחס של המטופל לפירושי האנליטיקאי ולעבודתם המשותפת של השניים מראה כיצד כל זיווג יצירתי, ובראש ובראשונה זה של ההורים, נחווה כדבר שיש לפצל, לרוקן מתוכן ולהשמיד מתוך קנאה ושנאה. משום שהרגשות עצמם מחברים אובייקט אחד לאחר, גם הם מותקפים: המטופל מגיע לשנוא את הרגש, את המציאות ואת המנגנון הנפשי הקולט אותם. ביון ממקם התקפות אלה בתוך העמדה הסכיזואידית-פרנואידית של מלאני קליין ובתוך תיאורה את הפיצול ואת ההזדהות ההשלכתית, אך מוסיף הבחנה משלו. הזדהות השלכתית אינה רק אמצעי לפינוי חלקים לא רצויים של העצמי. בצורתה התקינה היא דרכו המוקדמת ביותר של התינוק לתקשר: הוא משליך אל האם רגשות שאינו מסוגל לשאת, כמו הפחד שהוא גוסס, כדי שיעברו שם שינוי ויושבו אליו בצורה שהוא יכול לשאת. כאשר האם, ומאוחר יותר האנליטיקאי, אינם מוכנים לקלוט השלכות אלה, התינוק נזקק להזדהות השלכתית בעוצמה ובתדירות הולכות וגוברות, והתפתחותו נפגעת. לפיכך ביון מייחס את ההתקפות על חיבורים לשני מקורות יחד: נטייה מולדת להרסנות, לשנאה ולקנאה, ואובייקט המונע מן המטופל שימוש תקין בהזדהות השלכתית. התוצאה היא סופר-אגו פרימיטיבי האוסר הזדהות השלכתית, ואובייקט פנימי המעצים את הרגשות שהיה אמור לעבד ולשנות. החיבורים ששורדים הם לוגיים, כמעט מתמטיים, אך לעולם אינם סבירים מבחינה רגשית: הם סטויים, אכזריים ועקרים. תיאור הנפש שאינה מסוגלת לקלוט חוויה ולעבד אותה מכשיר את הקרקע לתאוריית החשיבה המאוחרת של ביון ולתאוריית המכל והמוכל שלו.