התקשרות ואובדן, כרך א: התקשרות

הכרך הראשון בטרילוגיה של ג'ון באולבי מנסח את התשתית התיאורטית של תיאוריית ההתקשרות. נקודת המוצא של באולבי אינה זיכרונותיהם של מטופלים מבוגרים. הוא פותח בתצפית ישירה בפעוטות שהופרדו מאמותיהם, שעוברים לרוב שלבים של מחאה, ייאוש וניתוק, ושואל איזו תיאוריה תסביר את עוצמת הקשר שהפרידה פוגעת בו. מודל האנרגיה הנפשית ופורקן הדחף של פרויד נראה לו בלתי מספק, ובמקומו הוא מציע תיאוריה חלופית של התנהגות אינסטינקטיבית, השאובה מן האתולוגיה, מן הביולוגיה האבולוציונית ומתורת הבקרה. לפיה, התנהגות אינסטינקטיבית מאורגנת במערכות התנהגותיות השואפות למטרה מוגדרת, מופעלות ומושבתות בתנאים מסוימים, ומעוצבות בידי הסביבה שבה התפתח המין. מכאן עולה טענתו המרכזית: קשרו של הילד לאמו אינו תוצר לוואי של ההזנה, כפי שטענו תיאוריות הדחף המשני, אלא פרי פעולתה של מערכת התנהגותית עצמאית, מערכת ההתקשרות, שתפקידה הביולוגי הוא הגנה. בכי, חיוך, אחיזה, התהלכות אחרי האם וקריאה לה משמשים לשמירת קרבה לדמות מועדפת, ובמהלך השנה הראשונה הם מתארגנים סביב דמות זו. במחציתו השנייה של הספר מתוארת התפתחות ההתקשרות בארבעה שלבים: מהתכוונות ואיתות שאינם מבחינים בין דמויות ועד שותפות מתוקנת-מטרה, שבה הילד מביא בחשבון את מטרותיה של האם. באולבי דן בהתמקדות ההתקשרות בדמות עיקרית אחת, בראש היררכיה קטנה של דמויות נוספות, באיזון שבין התקשרות לחקירה המתקיימת מתוך בסיס בטוח, ובהשפעת היענותה של האם, ומסתמך בכך על מחקריה של מרי איינסורת'. כן הוא מציג את מושג המודלים הפנימיים העובדים של העצמי ושל דמות ההתקשרות, שדרכם מעריך הילד את החוויה שלו. בכך מנסח הספר מחדש את התיאוריה הפסיכואנליטית על הקשר הראשון של הילד במושגים של מדעי הביולוגיה וההתנהגות, וסולל את הדרך לכרכים על הפרידה ועל האובדן שבאו אחריו.