מאמר
תרומה לבעיית ההעברה הנגדית
A Contribution to the Problem of Counter-Transference
מאמרו של ראקר, שנקרא תחילה בספרדית באגודה הפסיכואנליטית של ארגנטינה ב-1948 ופורסם באנגלית ב-1953, טוען שההעברה הנגדית של האנליטיקן ראויה לאותו מחקר שיטתי שזוכה לו ההעברה של המטופל. האנליטיקן הוא בו בזמן מפרש של התהליכים הלא-מודעים של המטופל ואובייקט שלהם, ומכיוון שהאנליזה אינה משחררת אותו לחלוטין מנוירוזה, אישיותו כולה, הבריאה והנוירוטית, נכנסת לסיטואציה האנליטית. ראקר מכנה את החלק הפתולוגי של תגובה זו "נוירוזת העברה נגדית" ומוצא, כמו בכל נוירוזה, את מרכזה בתסביך אדיפוס: בצורתו החיובית, היקשרות ארוטית למטופלת כאל אם, משאלה לשמור אותה קשורה אליו ויריבות עם בן זוגה; בצורתו השלילית, משאלה להיות אהוב על ידי המטופל, המתמלאת בכניעתו והופכת לשנאה מול התנגדותו. בעזרת וינייטות, רובן מעבודתם של מועמדים, הוא מראה כיצד תלותו של האנליטיקן באובייקטים הפנימיים, המושלכים מחדש על מדריכים, על הקבוצה האנליטית או על המטופל, הופכת הצלחה טיפולית ומדעית לעניין של חרדת סירוס ואשמה, שמפניהן מתגונן האנליטיקן במנגנונים פרנואידיים, דיכאוניים ומאניים, כמו האשמת המטופל. את דלות הספרות בנושא הוא תולה בהתנגדות של האנליטיקאים עצמם, ומבקש לחקור את ההעברה הנגדית בכל האמצעים שהפסיכואנליזה מעמידה לרשותו.
רעיונות מרכזיים
- האנליטיקן הוא גם מפרש של התהליכים הלא-מודעים של המטופל וגם אובייקט שלהם; ההעברה הנגדית עשויה לסייע להבנה או לעוות אותה, ודרך טון הקול, התזמון והעמדה של האנליטיקן היא מעצבת את ההעברה של המטופל.
- האנליזה אינה משחררת את האנליטיקן מנוירוזה: אישיותו כולה שותפה לסיטואציה האנליטית, וחלקה הפתולוגי מצטרף ל"נוירוזת העברה נגדית".
- מיעוט הכתיבה על העברה נגדית מעיד על התנגדות האנליטיקאים: הבושה שבהודאה שאדם שעבר אנליזה ומנתח אחרים נותר נוירוטי.
- כמו כל נוירוזה, נוירוזת ההעברה הנגדית סובבת סביב תסביך אדיפוס, בצורתו החיובית (אהבה למטופלת כאל אם ויריבות עם בן זוגה) ובצורתו השלילית (משאלה להיות אהוב על ידי המטופל, הנתקלת בהתנגדותו).
- תגובות העברה נגדית נוירוטיות עשויות להיות ספורדיות, אך הנטייה אליהן קבועה; היא משתנה מאנליטיקן לאנליטיקן, משעה לשעה ומתקופה לתקופה בחיים.
- תלותו של האנליטיקן באובייקטים פנימיים, המושלכים מחדש על מדריכים, על הקבוצה האנליטית או על המטופל, הופכת הצלחה טיפולית ומדעית לעניין של חרדת סירוס ואשמה, שמולן הוא מפעיל הגנות פרנואידיות, דיכאוניות ומאניות.
- כשהאנליטיקן מגיב להתנגדות המטופל בכעס, הוא נופל למלכודת שטמנה הנוירוזה של המטופל, המציבה את האנליטיקן במקום האובייקט הפנימי המתסכל.
- על האנליטיקן לבחון את מצבו הרגשי ולהתגבר עליו בטרם יפרש, ואת החלק הפתולוגי של ההעברה הנגדית יש לחקור בכל האמצעים שהפסיכואנליזה מעמידה לרשותו.
מה הוא מראה
- 1948
היינריך ראקר הצגת נוירוזת ההעברה הנגדית
מאמרו של ראקר מ-1948 באגודה הפסיכואנליטית הארגנטינאית, "נוירוזת ההעברה הנגדית", שראה אור באנגלית ב-1953 בשם "תרומה לבעיית ההעברה הנגדית", תיאר כיצד הקונפליקטים האינפנטיליים של האנליטיקאי ממשיכים לפעול בנוירוזת העברה נגדית. כשחזר למונח ב-1957 הוא ציטט לצד מאמרו שלו גם את מאמרה של מרגרט ליטל מ-1951.