מושג
נוירוזת ההעברה הנגדית
המונח של ראקר לחלק הנוירוטי בתגובת האנליטיקאי למטופל, המקביל לנוירוזת ההעברה של המטופל: קונפליקטים אדיפליים ופרה-אדיפליים, פרנואידיים, דיכאוניים ומאניים, שהקשר האנליטי מעורר מחדש באנליטיקאי, עם חרדות לא-מציאותיות והגנות פתולוגיות העלולות לעוות את ההבנה, את הפירוש ואת ההתנהלות. ראקר הציג אותה לראשונה באגודה הפסיכואנליטית הארגנטינאית ב-1948, וטען שגם תגובות כאלה, כשמכירים בהן, יכולות לשמש כלי להבנת המטופל.
התפתחות
1948
הוצג בידי היינריך ראקר
מאמרו של ראקר מ-1948 באגודה הפסיכואנליטית הארגנטינאית, "נוירוזת ההעברה הנגדית", שראה אור באנגלית ב-1953 בשם "תרומה לבעיית ההעברה הנגדית", תיאר כיצד הקונפליקטים האינפנטיליים של האנליטיקאי ממשיכים לפעול בנוירוזת העברה נגדית. כשחזר למונח ב-1957 הוא ציטט לצד מאמרו שלו גם את מאמרה של מרגרט ליטל מ-1951.
מתוך תרומה לבעיית ההעברה הנגדית (1953);המשמעויות והשימושים של העברה נגדית (1957)
קשרים
- 1948 הוצג בידי היינריך ראקר
מאמרו של ראקר מ-1948 באגודה הפסיכואנליטית הארגנטינאית, "נוירוזת ההעברה הנגדית", שראה אור באנגלית ב-1953 בשם "תרומה לבעיית ההעברה הנגדית", תיאר כיצד הקונפליקטים האינפנטיליים של האנליטיקאי ממשיכים לפעול בנוירוזת העברה נגדית. כשחזר למונח ב-1957 הוא ציטט לצד מאמרו שלו גם את מאמרה של מרגרט ליטל מ-1951.
חיבורים
- 1953
מאמרו של ראקר, שנקרא תחילה בספרדית באגודה הפסיכואנליטית של ארגנטינה ב-1948 ופורסם באנגלית ב-1953, טוען שההעברה הנגדית של האנליטיקן ראויה לאותו מחקר שיטתי שזוכה לו ההעברה של המטופל. האנליטיקן הוא בו בזמן מפרש של התהליכים הלא-מודעים של המטופל ואובייקט שלהם, ומכיוון שהאנליזה אינה משחררת אותו לחלוטין מנוירוזה, אישיותו כולה, הבריאה והנוירוטית, נכנסת לסיטואציה האנליטית. ראקר מכנה את החלק הפתולוגי של תגובה זו "נוירוזת העברה נגדית" ומוצא, כמו בכל נוירוזה, את מרכזה בתסביך אדיפוס: בצורתו החיובית, היקשרות ארוטית למטופלת כאל אם, משאלה לשמור אותה קשורה אליו ויריבות עם בן זוגה; בצורתו השלילית, משאלה להיות אהוב על ידי המטופל, המתמלאת בכניעתו והופכת לשנאה מול התנגדותו. בעזרת וינייטות, רובן מעבודתם של מועמדים, הוא מראה כיצד תלותו של האנליטיקן באובייקטים הפנימיים, המושלכים מחדש על מדריכים, על הקבוצה האנליטית או על המטופל, הופכת הצלחה טיפולית ומדעית לעניין של חרדת סירוס ואשמה, שמפניהן מתגונן האנליטיקן במנגנונים פרנואידיים, דיכאוניים ומאניים, כמו האשמת המטופל. את דלות הספרות בנושא הוא תולה בהתנגדות של האנליטיקאים עצמם, ומבקש לחקור את ההעברה הנגדית בכל האמצעים שהפסיכואנליזה מעמידה לרשותו.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- תרומה לבעיית ההעברה הנגדית1953מקור לקשר
- המשמעויות והשימושים של העברה נגדית1957מקור לקשר