מאמרו של ראקר, שנקרא תחילה בספרדית באגודה הפסיכואנליטית של ארגנטינה ב-1948 ופורסם באנגלית ב-1953, טוען שההעברה הנגדית של האנליטיקן ראויה לאותו מחקר שיטתי שזוכה לו ההעברה של המטופל. האנליטיקן הוא בו בזמן מפרש של התהליכים הלא-מודעים של המטופל ואובייקט שלהם, ומכיוון שהאנליזה אינה משחררת אותו לחלוטין מנוירוזה, אישיותו כולה, הבריאה והנוירוטית, נכנסת לסיטואציה האנליטית. ראקר מכנה את החלק הפתולוגי של תגובה זו "נוירוזת העברה נגדית" ומוצא, כמו בכל נוירוזה, את מרכזה בתסביך אדיפוס: בצורתו החיובית, היקשרות ארוטית למטופלת כאל אם, משאלה לשמור אותה קשורה אליו ויריבות עם בן זוגה; בצורתו השלילית, משאלה להיות אהוב על ידי המטופל, המתמלאת בכניעתו והופכת לשנאה מול התנגדותו. בעזרת וינייטות, רובן מעבודתם של מועמדים, הוא מראה כיצד תלותו של האנליטיקן באובייקטים הפנימיים, המושלכים מחדש על מדריכים, על הקבוצה האנליטית או על המטופל, הופכת הצלחה טיפולית ומדעית לעניין של חרדת סירוס ואשמה, שמפניהן מתגונן האנליטיקן במנגנונים פרנואידיים, דיכאוניים ומאניים, כמו האשמת המטופל. את דלות הספרות בנושא הוא תולה בהתנגדות של האנליטיקאים עצמם, ומבקש לחקור את ההעברה הנגדית בכל האמצעים שהפסיכואנליזה מעמידה לרשותו.
- מאת
- היינריך ראקר
- פרסום
- 1953
- מתוך
- International Journal of Psycho-Analysis 34(4): 313–324
- שפה
- אנגלית
