מושג
תיאוריית הפיתוי
השערתו של פרויד באמצע שנות ה־90 של המאה ה־19, שלפיה ההיסטריה והנוירוזה הכפייתית נובעות מחוויות מיניות שמבוגר כפה על הילד, ושהן נעשות פתוגניות רק כאשר אירוע מאוחר מעורר מחדש את זיכרונן לאחר ההתבגרות המינית. פרויד נטש אותה ב־1897 ופנה אל תפקידן של הפנטזיה הילדית ושל מיניותו של הילד עצמו. לפלאנש שב לימים אל התיאוריה הנטושה והכליל אותה.
- הוצג בידי
- זיגמונד פרויד
- חיבורים מרכזיים
- 2
- קשור ל
- תיאוריית הפיתוי המוכלל
הוצג בידי
- זיגמונד פרויד 1896 פרויד הציג את תיאוריית הפיתוי במאמריו מ־1896 על האטיולוגיה של ההיסטריה ועל נוירו-פסיכוזות של הגנה, ובספטמבר 1897 כתב לפליס שאינו מאמין בה עוד.
עובד מחדש בידי
- ז'אן לפלאנש 1987 לפלאנש ראה בנטישת תיאוריית הפיתוי בידי פרויד ב־1897 סטייה מן הדרך. הוא שב אל התיאוריה אך ניתק אותה מן הפגיעה בפועל ומן הפתולוגיה, כך שהפיתוי באמצעות מסרי המבוגר נעשה למקורה הרגיל של כל נפש.
הוליד את
- תיאוריית הפיתוי המוכלל 1987 התיאוריה המוכללת צומחת מתוך תיאוריית הפיתוי של פרויד משנות ה־90 של המאה ה־19. הגרסה של פרויד הסבירה פתולוגיה מסוימת בטראומה מינית ממשית; הגרסה של לפלאנש הופכת את מסרי המבוגר, הנגועים בלא-מודע שלו, לתנאי כללי של התפתחות הילד.