מושג
עיוות פאראטקסי
מונחו של הארי סטאק סאליבן לתפיסה שגויה של אדם בקשר שבהווה דרך דפוסים שנוצרו ביחסים עם דמויות משמעותיות מן העבר, כך שהאדם מתייחס לזולת מדומיין בחלקו ולא לאדם הנוכח בפועל. סאליבן השתמש בו במקום ההעברה ובמובן רחב ממנה: הוא מתרחש בכל קשר, לא רק כלפי האנליטיקאי, וניתן לתקנו בתיקוף קונסנסואלי, כאשר האדם משווה את ראייתו עם זו של אחרים.
התפתחות
ללא תאריך
הוצג בידי הארי סטאק סאליבן
סאליבן המחיש את המונח במטופלת שגילתה, אחרי מאות שעות טיפול, שעד אז ראתה בו איש זקן ושמן בעל שיער לבן.
מתוך התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה (1953)
קשרים
- הוצג בידי הארי סטאק סאליבן
סאליבן המחיש את המונח במטופלת שגילתה, אחרי מאות שעות טיפול, שעד אז ראתה בו איש זקן ושמן בעל שיער לבן.
- נגזר מתוך העברה
סאליבן העמיד את המונח שלו במקום ההעברה של פרויד והרחיב אותו: העיוות הפאראטקסי צובע כל קשר, ולא רק את יחסו של המטופל לאנליטיקאי.
חיבורים
- 1940
תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית
"תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית" הוא נוסח הרצאות הזיכרון הראשונות על שם ויליאם אלנסון וייט, שנשא הארי סטאק סאליבן בוושינגטון בסתיו 1939 ושנדפסו בכתב העת Psychiatry בפברואר 1940; הספר מ-1947 מוסיף הקדמה של המחבר והצגה מורחבת של התאוריה מאת פטריק מוּלָהִי. זה היה הניסוח הכולל היחיד של תורת סאליבן שראה אור בחייו. ההרצאה הראשונה מתחקה אחר שני מקורותיה של הפסיכיאטריה, הרפואה ומסורות הריפוי והחוכמה החברתיות, מייחסת לפרויד, לאדולף מאייר ולוויליאם אלנסון וייט את הצעד לקראת פסיכיאטריה שלמה, ומגדירה את התחום כחקר היחסים הבין-אישיים, שהפסיכיאטר יכול להכירם רק כמתבונן משתתף. ההתנהגות מאורגנת סביב החתירה לסיפוקים, הקשורים לגוף, ולביטחון, הקשור לתרבות. החרדה, הנקלטת תחילה באופן אמפתי מאי-שביעות רצונם של המבוגרים המטפלים בתינוק, מעצבת את דינמיזם העצמי: הוא נבנה מהערכותיהם של אחרים, שולט במה שנכנס למודעות, ומה שאינו יכול לקבל ממשיך להתקיים כמנותק בדיסוציאציה. ההרצאות השנייה והשלישית עוקבות אחר התפתחות האדם בתוך סביבה הכרחית של אחרים: הינקות, הילדות, תקופת הנעורים המוקדמת (juvenile), טרום-ההתבגרות, עם אהבתה הראשונה לחבר קרוב מאותו מין והתיקוף הקונסנסואלי שהיא מביאה, וההתבגרות. אחר כך הן משרטטות עשר תסמונות התפתחותיות, ובהן האדם השקוע בעצמו, הבלתי ניתן לתיקון, הנגטיביסטי, מוכה השאפתנות, האָסוֹציאלי, הבלתי מספק והמתבגר הכרוני, שנועדו לנבא את עתידו של אדם טוב יותר מקטגוריות המחלות הנפשיות. ההרצאה הרביעית מסבירה את ההפרעה הנפשית כדפוסים של תהליך בין-אישי: עיוות פאראטקסי של מצבים; המצבים התחליפיים, כגון המצבים האובססיביים, ההיפוכונדריים והפרנואידיים; הפאניקה כהתמוטטות כוחו של העצמי לנתק; והמצבים הסכיזופרניים, שסאליבן מבחין בינם לבין דמנציה פרקוקס וסבור שתוצאתם תלויה במצב. ההרצאה החמישית גוזרת את הטיפול מפרויד, ממאייר ומוייט. היא מציגה את הריאיון כמצב ששני הצדדים מעצבים, שמלאכתו להביא למודעות המטופל את מה שהחרדה הרחיקה ממנה, עד לתובנה בעיוותים הפאראטקסיים, ובכללם אלה המכוונים אל הפסיכיאטר. בהקדמה מכנה סאליבן את תיאור ההתפתחות החלק החלש ביותר, מודה שתיאוריו את החרדה, את העצמי ואת ההתעלמות הסלקטיבית אינם מספקים, ותוקף את "אשליית הייחודיות האינדיבידואלית".
- 1953
התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה
"התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה" (ניו יורק: Norton, 1953) היא ההצגה המלאה ביותר של תאוריית התפתחות האישיות של הארי סטאק סאליבן, וראתה אור ארבע שנים לאחר מותו. הלן סוויק פרי ומרי לאד גאוול ערכו אותה מהקלטות סדרת ההרצאות שנשא בבית הספר לפסיכיאטריה בוושינגטון ב־1946–1947 ומהמחברות שבהן שרטט את ההרצאות; הרצאות שלא הוקלטו שוחזרו מתוך ראשי הפרקים שלו. במבוא מעירה מייבל בלייק כהן כי פרקי הינקות אינם תצפיות על תינוקות אלא השערות על מה שמוכרח לקרות לכל תינוק. סאליבן מגדיר את הפסיכיאטריה כחקר היחסים הבין-אישיים. האישיות היא התבנית המתמשכת יחסית של מצבים בין-אישיים חוזרים המאפיינים חיים של אדם, והיא ניכרת רק במה שמתרחש בין בני אדם, ממשיים או מדומיינים. הספר נפתח בהגדרות ובהנחות יסוד, ובהן "הנחת הסוג האחד": בני האדם דומים זה לזה הרבה יותר משהם שונים. חלקו המרכזי עוקב אחר תקופות ההתפתחות. בינקות, צורכי התינוק מעוררים רוך בדמות האמהית, ואילו החרדה שלה עוברת אל התינוק בדרך של אמפתיה. ההימנעות מחרדה הופכת למניע המרכזי של ההתפתחות. החוויה מתארגנת בשלושה אופנים. האופן הפרוטוטקסי הוא זרם בלתי מובחן. האופן הפאראטקסי קושר דברים רק משום שהתרחשו יחד, וממנו נובעים עיוותים פאראטקסיים בתפיסת הזולת בהמשך החיים. האופן הסינטקסי נשען על תיקוף קונסנזואלי בשפה משותפת. מתוך אישור, הסתייגות וחרדה מציפה מעצב התינוק את הפרסוניפיקציות "אני טוב", "אני רע" ו"לא-אני". מהן צומחת מערכת העצמי: מערך של פעולות ביטחון, ובראשן אי-קשב סלקטיבי ודיסוציאציה, המצמצם את החרדה במחיר של יכולת ללמוד מן הניסיון. הילדות מביאה את הדיבור ואת החִברות. ילד שבקשתו לרוך נענית בדחייה עלול לצפות לעוינות ולהפוך לזדוני. התקופה הג'ובנילית מלמדת תחרות, פשרה ושיתוף פעולה עם בני גילו. בטרום-ההתבגרות מתעוררת לראשונה היכולת לאהוב, באינטימיות עם חבר קרוב (chum) מאותו מין. ההתבגרות המוקדמת מביאה את דינמיזם התאווה ואת התנגשויותיו עם הצורך באינטימיות ובביטחון, וההתבגרות המאוחרת את מלוא מגוון היחסים הבוגרים. האישיות אינה נקבעת בשנים הראשונות, וכל תקופה מאפשרת לתקן עיוותים מוקדמים. חלק שלישי דן במצבים סכיזופרניים ופרנואידיים, בשינה, בחלומות ובמיתוסים כבדפוסים של יחסים בין-אישיים לקויים או בלתי הולמים, הנמצאים על רצף אחד עם החיים הרגילים. הפרק החותם, המבוסס על מאמרו של סאליבן מ־1948, קורא לפסיכיאטריה של עמים שתעסוק במתחים בין אומות. הספר נעשה לטקסט מכונן של הפסיכואנליזה הבין-אישית.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה1953מקור לקשר
- תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית1940מקור לקשר