מושג
תאוריית ההיקשרות
התאוריה שניסח ג'ון בולבי מסוף שנות החמישים ופיתח יחד עם מרי איינסוורת', שלפיה תינוקות נוטים מטבעם ליצור קשר רגשי מתמשך עם מטפל אחד או עם מטפלים מעטים, וקשר זה הוא צורך ראשוני בפני עצמו ולא תוצר לוואי של ההאכלה. בהסתמך על האתולוגיה ועל תורת הבקרה היא מתארת מערכת התנהגות של היקשרות, המבקשת קרבה אל המטפל כשהילד מפחד, עייף או חולה, וגורסת שאיכות הטיפול המוקדם מעצבת את ציפיותיו של האדם מן העצמי ומן האחרים לאורך כל חייו.
- מושגי־משנה
- הוצג בידי
- ג'ון בולבי
הוצג בידי
- ג'ון בולבי 1958 בולבי הציג את התאוריה לראשונה במאמר The Nature of the Child's Tie to His Mother (1958), ואחריו במאמרים על חרדת פרידה (1959) ועל אבל וצער (1960), ונתן לה את צורתה המלאה בכרך הראשון של Attachment and Loss (1969).
פותח בידי
- מרי איינסוורת' באמצעות מחקריה באוגנדה ובבולטימור ונוהל "המצב הזר" בחנה איינסוורת' את התאוריה באופן אמפירי והוסיפה לה את ההבחנה בין היקשרות בטוחה, נמנעת ואמביוולנטית ואת תפקידה של הרגישות האימהית.
נגזר מתוך
- תאוריית יחסי אובייקט תאוריית ההיקשרות צמחה מן העיסוק של מסורת יחסי האובייקט הבריטית בקשרים המוקדמים ובאובדן, אף שבולבי החליף את הסתמכותה על הפנטזיה ועל הדחף בעדויות אתולוגיות ותצפיתיות.
- חסך אימהי תאוריית ההיקשרות הייתה ניסיונו של בולבי להסביר מדוע החסך והפרידה שתיעד בדוח מ־1951 גורמים נזק כזה, על ידי בירור טיבו של קשר הילד לאמו.