ספר
הריאיון הפסיכיאטרי
The Psychiatric Interview
"הריאיון הפסיכיאטרי" הוא ספר של הארי סטאק סאליבן שראה אור לאחר מותו, בעריכת הלן סוויק פרי ומרי לאד גאוול, על סמך הקלטות של שתי סדרות הרצאות שנשא בבית הספר לפסיכיאטריה של וושינגטון בשנים 1944 ו-1945; הוא יצא לאור בהוצאת W. W. Norton ב-1954. זהו הניסוח השיטתי ביותר של דרך העבודה הקלינית של סאליבן, ובו הוא מחיל את התיאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה על המפגש בין הפסיכיאטר למטופל. סאליבן רואה בריאיון מצב של תקשורת קולית בעיקרה, אך לא מילולית בלבד, בין שני אנשים, המתנהלת ביחסי מומחה ולקוח ההולכים ומתבררים, ותכליתה להאיר את דפוסי החיים האופייניים של המרואיין – אלה שהוא חווה כמטרידים במיוחד או כבעלי ערך מיוחד – כך שיפיק מכך תועלת. הפסיכיאטר הוא מומחה ליחסים בין-אישיים וצופה משתתף: לעולם אינו "מראה" ניטרלית, אלא חלק מן השדה שממנו עולים הנתונים, ועליו להיות ער תמיד לחלקו שלו בו. החרדה, אצל שני המשתתפים, היא המכשול העיקרי להבנה: מערכת העצמי של המטופל מפעילה פעולות ביטחון, כגון אי-קשב סלקטיבי, כנגד כל מה שמאיים על ההערכה העצמית, והמראיין נדרש למנוע את התגברותה המיותרת ובה בעת לשים לב היכן היא מופיעה. סאליבן מחלק את הריאיון לארבעה שלבים – הפתיחה הפורמלית, שלב הגישוש (reconnaissance), הבירור המפורט, והסיום או ההפסקה – ודן בטכניקה של כל אחד מהם: ניהול המעברים בין נושאים, השימוש בהיסטוריה ההתפתחותית, מן הינקות ועד גיל ההתבגרות, כמסגרת התייחסות לבירור, זיהוי הסימנים והדפוסים של הפרעות נפשיות קלות וקשות, והחתימה בהצהרה מסכמת, בהנחיה לפעולה ובהערכת השפעתן הצפויה. פרק אחרון מוקדש לבעיות של תקשורת. הספר נעשה לקלאסיקה של הפסיכואנליזה הבין-אישית ולטקסט יסוד בהוראת הריאיון הפסיכיאטרי.
רעיונות מרכזיים
- הריאיון הפסיכיאטרי הוא מצב בין-אישי: תקשורת קולית בעיקרה בין שני אנשים ביחסי מומחה ולקוח, שמטרתה להבהיר את דפוסי החיים האופייניים של המטופל לתועלתו.
- הפסיכיאטר הוא מומחה ליחסים בין-אישיים וצופה משתתף, ולעולם לא מראה מנותקת: נתוני הפסיכיאטריה נוצרים בשדה שבין המראיין למרואיין, ולכן על המראיין לעקוב אחר חלקו שלו במתרחש.
- האופן שבו הדברים נאמרים חשוב לא פחות מתוכנם: טון הדיבור, הקצב, השתיקות, ההדגשות, הסטיות מן הנושא והסתירות הם מן הראיות העיקריות שבידי המראיין.
- החרדה היא הכוח המרכזי בריאיון: פעולות הביטחון של מערכת העצמי, ובהן אי-קשב סלקטיבי ועיוות פראטקסי, פועלות נגד מטרת הריאיון, והמראיין צריך להימנע מעוררות חרדה מיותרת ובה בעת ללמוד מן המקומות שבהם היא מתעוררת.
- הריאיון מתפתח בארבעה שלבים: הפתיחה הפורמלית, שבה המטופל מתקבל ומציג את סיבת בואו; הגישוש, שרטוט כללי של זהותו ושל ההיסטוריה האישית והחברתית שלו; הבירור המפורט, שבו נבחנות ומתמלאות ההשערות הראשונות; והסיום או ההפסקה.
- המעברים בין נושאים הם כלי טכני: מעבר חלק, מודגש או חד מאפשר למראיין לכוון את השיחה, להקל על החרדה או להעלות אותה במכוון, ולשמור על התמצאותו של המטופל במה שנשאל ומדוע.
- ההיסטוריה ההתפתחותית – מן הינקות, דרך הילדות, תקופת הנעורים המוקדמת (juvenile) וטרום-ההתבגרות, ועד גיל ההתבגרות – משמשת מסגרת התייחסות לבירור המפורט ומראה היכן נבלמה ההתפתחות הבין-אישית של המטופל.
- הפרעות נפשיות, קלות וקשות, נתפסות כדפוסים מוכרים של חיים בין-אישיים שסימניהם מתגלים בריאיון עצמו, ולא כישויות מחלה קבועות.
- ריאיון צריך להסתיים באופן מכוון: בהצהרה מסכמת של מה שנלמד, בהנחיה לפעולה שהמטופל יכול לבצע בפועל, בהערכת השפעתן הצפויה על חייו ובפרידה פורמלית, כך שהמטופל ייצא ובידו דבר בעל ערך.
מה הוא מראה
הארי סטאק סאליבן הצגת תצפית משתתפת
סאליבן הפך את השתתפותו של הפסיכיאטר במצב הבין-אישי להנחת היסוד של השיטה הפסיכיאטרית, ופיתח אותה לעבודה הקלינית בהרצאותיו על הריאיון הפסיכיאטרי.