הריאיון הפסיכיאטרי

"הריאיון הפסיכיאטרי" הוא ספר של הארי סטאק סאליבן שראה אור לאחר מותו, בעריכת הלן סוויק פרי ומרי לאד גאוול, על סמך הקלטות של שתי סדרות הרצאות שנשא בבית הספר לפסיכיאטריה של וושינגטון בשנים 1944 ו-1945; הוא יצא לאור בהוצאת W. W. Norton ב-1954. זהו הניסוח השיטתי ביותר של דרך העבודה הקלינית של סאליבן, ובו הוא מחיל את התיאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה על המפגש בין הפסיכיאטר למטופל. סאליבן רואה בריאיון מצב של תקשורת קולית בעיקרה, אך לא מילולית בלבד, בין שני אנשים, המתנהלת ביחסי מומחה ולקוח ההולכים ומתבררים, ותכליתה להאיר את דפוסי החיים האופייניים של המרואיין – אלה שהוא חווה כמטרידים במיוחד או כבעלי ערך מיוחד – כך שיפיק מכך תועלת. הפסיכיאטר הוא מומחה ליחסים בין-אישיים וצופה משתתף: לעולם אינו "מראה" ניטרלית, אלא חלק מן השדה שממנו עולים הנתונים, ועליו להיות ער תמיד לחלקו שלו בו. החרדה, אצל שני המשתתפים, היא המכשול העיקרי להבנה: מערכת העצמי של המטופל מפעילה פעולות ביטחון, כגון אי-קשב סלקטיבי, כנגד כל מה שמאיים על ההערכה העצמית, והמראיין נדרש למנוע את התגברותה המיותרת ובה בעת לשים לב היכן היא מופיעה. סאליבן מחלק את הריאיון לארבעה שלבים – הפתיחה הפורמלית, שלב הגישוש (reconnaissance), הבירור המפורט, והסיום או ההפסקה – ודן בטכניקה של כל אחד מהם: ניהול המעברים בין נושאים, השימוש בהיסטוריה ההתפתחותית, מן הינקות ועד גיל ההתבגרות, כמסגרת התייחסות לבירור, זיהוי הסימנים והדפוסים של הפרעות נפשיות קלות וקשות, והחתימה בהצהרה מסכמת, בהנחיה לפעולה ובהערכת השפעתן הצפויה. פרק אחרון מוקדש לבעיות של תקשורת. הספר נעשה לקלאסיקה של הפסיכואנליזה הבין-אישית ולטקסט יסוד בהוראת הריאיון הפסיכיאטרי.