האישיות הנוירוטית של זמננו

ספרה הראשון של הורני מתאר את מבנה האופי שמצאה משותף לנוירוטיים בזמנה ובתרבותה. הוא עוסק פחות בתולדות מקרה פרטיות ויותר בקונפליקטים החוזרים אצל כולם. הנחת היסוד שלו היא שנוירוזות נוצרות לא רק מחוויות אישיות מקריות אלא גם מן התנאים התרבותיים המסוימים שבהם אנשים חיים, ולכן מה שנחשב נוירוטי משתנה מתרבות לתרבות. הורני אומרת שפרשנותה נשענת ביסודה על קרקע פרוידיאנית, אך שדביקות נוקשה בתאוריות של פרויד טומנת בחובה סכנת קיפאון. החרדה עומדת במרכז. שורשה הוא החרדה הבסיסית, תחושה הולכת וגוברת ומקיפה הכול של בדידות וחוסר אונים בעולם עוין, והיא שזורה בעוינות בסיסית. מפני חרדה זו מנסים אנשים להתגונן בארבע דרכים עיקריות: חיבה, כניעה, כוח והסתגרות. המניע של צרכים אלה הוא הצורך בביטחון ולא השאיפה להנאה. הפרקים האמצעיים בוחנים את הצורך הנוירוטי בחיבה ואת חוסר השובע שלו, את השאיפה לכוח, ליוקרה ולרכוש, ואת התחרותיות הנוירוטית ואת הרתיעה מפני תחרות. פרקים מאוחרים יותר עוסקים ברגשות אשמה נוירוטיים ובמשמעות הסבל הנוירוטי, ובכלל זה המזוכיזם. הפרק האחרון מייחס את הקונפליקטים הנוירוטיים האופייניים לסתירות בתרבות עצמה. הנוירוטי שותף לקונפליקטים אלה עם כולם, ושונה מן האדם הנורמלי רק במידה.