האנשה במשחקי ילדים

במאמר זה משנת 1929, שהתפרסם ב-International Journal of Psycho-Analysis, קליין מעמיקה במנגנון שכבר הצביעה עליו בעבודותיה הקודמות: במשחק הילד ממציא דמויות ומחלק להן תפקידים. היא נשענת על האנליזות של ארנה (בת 6), ג'ורג' (בן 6), ריטה (בת שנתיים ותשעה חודשים) וכמה ילדים נוספים. היא מראה שמגוון הדמויות, רב ככל שיהיה, מצטמצם לתפקידים מעטים: הסופר-אגו הרודף, האיד או האגו המאוימים אך אכזריים בעצמם, ודמות מסייעת, כמו "אמא-פיה", שעומדת לצד הילד. את ההאנשה היא מסבירה בשני שלבים. הסופר-אגו מתפצל להזדהויות שהופנמו בשלבי התפתחות עוקבים, ואחר כך הדמויות האלה מושלכות החוצה. הסופר-אגו המוקדם ביותר נבנה על דפוס טרום-גניטלי, והוא עשוי מאימאגו פנטסטיים שבולעים ומבתרים. אימאגו מיטיבים יותר, שמקורם בשלב האוראלי-המציצתי, סוללים את הדרך לבכורה הגניטלית ולדמויות קרובות יותר להורים הממשיים. הפיצול וההשלכה פוטרים את האגו מן המאמץ להחזיק יחד סופר-אגו אחיד ועריץ ולשמור על שביתת הנשק שלו עם האיד. כך הקונפליקט התוך-נפשי יכול לעבור אל העולם החיצוני, וההקלה הזאת בחרדה היא כוח מניע מרכזי של ההעברה. אחר כך קליין משווה את היחס למציאות אצל ילדים נורמליים, נוירוטיים, פרנואידיים וסכיזופרניים. ילדים סכיזופרניים אינם מסוגלים לשחק באמת, משום שההשלכה שלהם נכשלת. ילדים פרנואידיים מכפיפים את המציאות לפנטזיה ומאנישים בשפע, אבל בעיקר בתבנית של רודף ונרדף. ילדים נורמליים שומרים על איזון טוב יותר בין פנטזיה למציאות. מסקנתה היא ששליטתו של סופר-אגו מבהיל, שהופנם בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות האגו, היא גורם יסודי בהתהוות הפסיכוזה. הלקח שלה לטכניקה הוא שעל האנליטיקאי לקבל על עצמו כל תפקיד שהילד מקצה לו, גם את העוינים, בלי להעדיף אף אחד מהם. התפקידים האלה עשויים להינתן בגלוי במשחק או במוסווה בהעברה השלילית. כך אפשר לנתח את האימאגו המבהילים, והם מפנים את מקומם להזדהויות מתונות ומציאותיות יותר. טכניקת המשחק פותחת אפוא את פסיכוזות הילדות לאבחון ולריפוי.