פסיכופתולוגיה אישית: ניסוחים מוקדמים

"פסיכופתולוגיה אישית: ניסוחים מוקדמים" הוא הספר הראשון שכתב הארי סטאק סאליבן והאחרון מספריו שראה אור. הוא נכתב בערך בין 1929 ל-1933, כששנות המחקר הקליני של סאליבן על סכיזופרניה בבית החולים שפרד ואנוך פראט פינו את מקומן לפרקטיקה פרטית בניו יורק. בעצת ידידיו נמנע מלפרסמו, והוא הופץ רק בכתב יד; הוצאת W. W. Norton פרסמה אותו ב-1972, בהכנת הוועדה לפרסום כתביו של הקרן הפסיכיאטרית על שם ויליאם אלנסון וייט, עם הקדמה מאת מייבל בלייק כהן ומבוא מאת הלן סוויק פרי. זהו ניסיונו הראשון לתת תיאור שיטתי של האישיות ושל הפרעותיה. סאליבן מתאר את התפתחות האישיות בינקות, בילדות, בגיל הנעורים המוקדם (juvenile era), בטרום-ההתבגרות ובגיל ההתבגרות, ורואה באדם יצור המעוצב בכל שלב על ידי יחסיו עם אחרים ועל ידי התרבות שבה מתקיימים יחסים אלה; העצמי נוצר בתוכם ומגן על עצמו מפני חרדה בכך שהוא מוציא מן המודעות ומבצע דיסוציאציה של מה שאינו יכול לקבל. משקל מיוחד ניתן לטרום-ההתבגרות, שבה חברות אינטימית עם בן גיל מאותו מין מאפשרת לראשונה קרבה ואהבה, וסאליבן כותב על המיניות בגלוי לב נדיר לזמנו, במיוחד בפרק על התבגרות הזכר הבוחן את היחסים בין מנהגים מיניים, התפתחות האישיות ואיסורים חברתיים. ההפרעות הנפשיות, ובראשן המצבים הסכיזופרניים, מוצגות כתוצאה של תולדות היחסים של אדם בתוך סביבה חברתית מסוימת, ולא כישויות מחלה בלתי-אישיות. המוציא לאור מציג את הספר כחוליה המקשרת בין המאמרים הקליניים שכונסו ב"סכיזופרניה כתהליך אנושי" לבין החיבורים של "איחוד הפסיכיאטריה ומדעי החברה", וכעדות מוקדמת לשינוי ההדרגתי ביחסו של סאליבן לפסיכופתולוגיה. בשל גילוי הלב שלו בענייני מיניות נקרא הספר גם, יותר מכתביו האחרים, כמפתח לחייו של סאליבן עצמו.