הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה

בספר זה מציגה הורני תאוריה של הנוירוזה שמרכזה קונפליקט בין עמדות בלתי מתיישבות כלפי הזולת. במבוא היא מתארת את דרכה הרחק מפרויד. הדרך החלה בספקות בפסיכולוגיה הנשית שלו, והובילה, בסיועו של אריך פרום, אל התנאים התרבותיים של הנוירוזה. במהלך הדרך הגיעה למסקנה שנוירוזות נוצרות מהפרעות ביחסים האנושיים, ושתאוריית הליבידו אינה עומדת עוד. עשר הנטיות הנוירוטיות שמנתה בספרה על האנליזה העצמית מקובצות כאן מחדש לשלוש עמדות יסוד: תנועה אל האנשים, תנועה נגדם ותנועה הרחק מהם. כל אחת מהן מפריזה במשקלו של רכיב אחד של החרדה הבסיסית: חוסר אונים, עוינות או בדידות. ההתנגשות ביניהן היא הקונפליקט הבסיסי, המרכז הדינמי של הנוירוזה. פרויד ראה בקונפליקט מאבק בין כוחות מודחקים לכוחות מדחיקים, אוניברסלי ובלתי פתיר בעיקרון. הורני ממקמת אותו בין נטיות נוירוטיות סותרות, וסוברת שאפשר לפתור אותו במקום שבו הוא מתעורר. הספר בוחן אחר כך את ניסיונותיו של הנוירוטי למצוא פתרון. אפשר לדכא צד אחד של הקונפליקט, או לסגת אל הינתקות. הניסיון החשוב מכולם הוא הדימוי המואדר: בו הנטיות המתנגשות נראות לא כקונפליקטים אלא כהיבטים של אישיות עשירה. ההחצנה היא הנטייה לחוות תהליכים פנימיים כאילו התרחשו מחוץ לעצמך. היא רחבה מן ההשלכה, והורני מכנה אותה תהליך פעיל של מחיקת העצמי. אמצעים עזר נוספים, ובהם צדקנות שרירותית, שליטה עצמית נוקשה וציניות, משמשים לשמירת הרמוניה מלאכותית. החלק השני מתאר את מחירם של קונפליקטים שלא נפתרו: פחדים, דלדול האישיות, אובדן תקווה ונטיות סדיסטיות. המסקנה היא שאי אפשר לפתור קונפליקטים נוירוטיים בהחלטה רציונלית, אלא רק בשינוי התנאים הפנימיים שיצרו אותם. מול מה שהיא מכנה הפסימיות של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הורני מצהירה שאדם יכול להשתנות ולהמשיך ולהשתנות כל עוד הוא חי.