על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית

מאמרו הראשון של רוזנפלד על נרקיסיזם, שבו הוא מעצב אותו מחדש במושגים קלייניאניים. בעוד שפרויד תיאר את הנרקיסיזם כליבידו שנסוג מן האובייקטים אל האני, מתאר רוזנפלד את יחסי האובייקט האומניפוטנטיים של מטופלים נרקיסיסטיים. באמצעות הפנמה אומניפוטנטית תובע העצמי את תכונותיו הטובות של האובייקט כשלו; באמצעות השלכה אומניפוטנטית הוא מטיל את חלקיו הלא רצויים אל תוך האובייקט, שמוחזק אז מופחת ערך. התוצאה היא אידיאליזציה גרנדיוזית של העצמי. מבנה זה מגן מפני ההכרה בנפרדותו של האובייקט הטוב, שהייתה מעוררת תלות, קנאה ודחפים הרסניים, וחרדות של בלבול, התפרקות והתפוררות. באנליזה הוא מתגלה כהעברה המבטלת את ערכה של עזרת האנליטיקאי. המאמר הודפס שוב בספר מצבים פסיכוטיים (1965) ובקובץ Rosenfeld in Retrospect (2008), ואוטו קרנברג מנה מאוחר יותר את גישתו של רוזנפלד בין הגישות שעליהן נשען.