על טבעו ומטרותיו של הטיפול הפסיכואנליטי

במאמר זה, שראה אור ב״העת הבינלאומי לפסיכואנליזה״ בשנת 1958, פיירברן מסיק מתורת יחסי האובייקט שלו מסקנות לגבי הטכניקה הפסיכואנליטית. נקודת המוצא היא מאמרו של תומס סאס על תאוריית הטיפול הפסיכואנליטי (1957). תחילה הוא מסכם את עמדתו. הליבידו מחפש אובייקט ולא סיפוק. ההתפתחות נמדדת באיכות התלות ולא בשלבים ארוגניים. האישיות בנויה מיחסי אובייקט פנימיים: האגו המקורי האחדותי מתפצל לאגו מרכזי, לאגו ליבידינלי ולאגו אנטי-ליבידינלי, וכל אחד מהם קשור לאובייקט פנימי משלו. סאס, בעקבות קורט אייסלר, דרש מן המטופל אגו בשל וחזק שלא עבר שינוי, ותיאר את האנליזה כסוג של חינוך מדעי. פיירברן משיב שלפי תורתו כל אגו מפוצל במידה כלשהי, ולכן דרישה כזו פוסלת את הילדים ואת אותם מטופלים שבשבילם נועדה האנליזה מלכתחילה. מטופלים פונים לאנליזה משום שהם סובלים, ולא כדי לחקור את עצמם מחקר מדעי. המדע מספק אמת מסבירה בלבד, והאנליטיקאי שמקבל מטופל מאמץ בכך מטרה טיפולית שמעבר למדע. מעתה ההתנגדות אינה רק תופעה שיש להסביר אלא מצב שיש לתקן. לדבריו, מטרת הטיפול העיקרית אינה פירוק אלא סינתזה: איחוד מרבי של חלקי האגו המפוצל במסגרת הקשר הטיפולי, תוך צמצום התלות האינפנטילית והשנאה לאובייקט הליבידינלי שגרמה לפיצול. מקור ההתנגדות העז מכולם הוא שאיפת המטופל לשמר את עולמו הפנימי כמערכת סגורה. באמצעות ההעברה המטופל מנסה לכלוא בה את האנליטיקאי, והאנליטיקאי מצידו שואף לפרוץ בה פרצה ולפתוח אותה למציאות החיצונית. עקרון העונג ודחף המוות של פרויד מפורשים כאן כתוצרים של מערכת סגורה זו. בעזרת חומר קליני מכמה מטופלים מתאר פיירברן ״מצבים פנימיים סטטיים״, שאחד מהם כינה ״דרמות קפואות״. מכיוון שהפירוש לבדו אינו מספיק, הגורם המכריע בריפוי הוא הקשר הממשי בין המטופל לאנליטיקאי כבני אדם. מכאן הסתייגותו מן הספה: לדעתו היא שריד של טכניקת ההיפנוזה ושל סלידתו של פרויד מעיניים נעוצות, והיא מצב טראומטי ולא ניטרלי. הוא מתאר את סידור הישיבה שלו, ומזהיר שדבקות נוקשה בטכניקה הקלאסית עלולה לשרת את ההגנות של האנליטיקאי על חשבון המטופל.