על אי-היכולת לחלום

במאמר זה עוסק אוגדן באי-היכולת לחלום, שאותה הוא מבחין מן הכישלון הפשוט לזכור חלומות. בעקבות ביון הוא גורס שעבודת החלימה היא שיוצרת את ההבחנה בין המודע ללא-מודע, ולא להפך; מי שאינו יכול לחלום אינו יכול אפוא לייצר חוויה מודעת ולא-מודעת נבדלות, ואינו מבחין בין שינה לערות או בין חלימה לתפיסה. הוא ניגש לבעיה משלושה כיוונים: תיאורטית, דרך רעיונותיו של ביון; דרך סיפור של בורחס הממחיש באמנות יוצאת דופן מה פירוש להיות חסר יכולת לחלום; וקלינית, דרך אנליזה ממושכת שבה המטופל הפיק בתחילה שפע של 'רעש נפשי' שהאנליטיקאי לא יכול היה להשתמש בו. במשך שנים הותיר הדבר את האנליטיקאי במצב של מחסור ברוורי ובאפיזודות קצרות של פסיכוזת העברה נגדית. אוגדן דן בשתי פגישות שבהן העבודה האנליטית חיזקה את יכולתם של המטופל ושל האנליטיקאי לחלימה אמיתית, בשינה וברוורי.