יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה

יצא בהוצאת Presses universitaires de France ב־1987, ותורגם לאנגלית בידי דוויד מייסי (Blackwell, 1989) ובידי ג'ונתן האוס (The Unconscious in Translation, 2016). לפלאנש מכנס מחקר שראשיתו ב״חיים ומוות בפסיכואנליזה״, בעבודתו המוקדמת עם ז'אן-ברטראן פונטאליס ועם סרז' לקלר ובחמשת הכרכים הראשונים של סמינריוני Problématiques שלו, כדי להראות כיצד עמדותיו מתחברות זו לזו. הספר מציג לראשונה בהרחבה את תיאוריית הפיתוי המוכלל, שלפלאנש הוסיף ללטש עד סוף ימיו. בראותו בנטישת תיאוריית הפיתוי בידי פרויד ב־1897 סטייה מן הדרך, הוא מכליל את הפיתוי מאירוע מחולל פתולוגיה למצב המכונן של כל אדם. המבוגר מפנה לילד מסמנים חידתיים, הנגועים בלא-מודע של המבוגר עצמו, והילד נדרש לנסות לשלוט בהם ולתרגם אותם. ההדחקה הראשונית היא כישלון התרגום הזה, והשאריות שלא תורגמו יוצרות את הלא-מודע. על בסיס זה מרחיב לפלאנש את המודל התרגומי של פרויד להדחקה למודל תרגומי של ה־après-coup, של הטראומה והמיניות הילדית, ושל היווצרות הסובייקט האנושי כיצור המספר את עצמו ומעניק לעצמו תיאוריה.