הערות על תאוריית העידון

מאמר זה נולד כדברי הפתיחה של היינץ הרטמן לפאנל על העידון בכנס החורף של האגודה הפסיכואנליטית האמריקנית בניו יורק, ב-4 בדצמבר 1954. הוא ראה אור ב-The Psychoanalytic Study of the Child ב-1955 (כרך 10, עמ' 9–29) ונדפס שוב בקובץ מאמריו Essays on Ego Psychology (1964). במאמר מנסח הרטמן מחדש את מושג העידון של פרויד במונחי פסיכולוגיית האגו. במרכזו עומד הניטרול, שהוא מגדיר כשינוי של אנרגיה ליבידינלית ותוקפנית כאחת מאופן יצרי לאופן לא יצרי, ורואה בו את עיקרו של מה שמכונה בדרך כלל עידון. פרויד סבר שהאגו פועל באנרגיה שעברה דה-מיניות. הרטמן מרחיב זאת לתוקפנות, וקובע שאנרגיה מנוטרלת עשויה לבוא משני הדחפים, וככל הנראה גם מן האגו עצמו. אפשר לשמר את המונח עידון לניטרול של הליבידו, כפי שפרויד השתמש בו, או להרחיבו עד שיהיה למילה נרדפת לניטרול. הניטרול מתרחש בגוונים רבים, לאורך רצף שבין אנרגיה יצרית לחלוטין לאנרגיה מנוטרלת לחלוטין, והיכולת לנטרל שונה מאדם לאדם. הניטרול מציע חלופה להפניית התוקפנות החוצה או כלפי העצמי, ושימור העצמי, כפונקציה של האגו, תלוי בו. הרטמן מסרב להגדיר את העידון על פי נורמליות, אך מקבל שיש מתאם בין היכולת לעידון לבין בריאות וחולי. הוא קושר את הניטרול לאוטונומיה המשנית של פונקציות האגו. מבקרים מאוחרים הטילו ספק בתמורות האנרגיה הנפשית שהתאוריה מניחה.