מעבר לעקרון העונג

החיבור שבו שינה פרויד את תאוריית הדחפים שלו. הוא יוצא מעובדות שעקרון העונג אינו מסביר: חלומות הנוירוזות הטראומטיות, ובהן נוירוזות המלחמה, המחזירים את החולה שוב ושוב אל התאונה; משחקו של ילד קטן המשליך סליל כך שהוא ״איננו״ (fort) ומושך אותו בחזרה בקריאת שמחה ״הנה״ (da); והמטופל באנליזה שבמקום להיזכר במודחק חוזר עליו בהעברה. מכאן הוא מסיק על כפיית חזרה שנראית ראשונית, יסודית ודחפית יותר מעקרון העונג. הטראומה מתוארת כעירור חזק דיו לפרוץ את המגן מפני גירויים של הנפש, ומטילה עליה את המשימה לקשור את הכמויות החודרות. פרויד מציע אז שהדחפים שמרניים, שואפים להשיב מצב קודם, כך ש״מטרת כל החיים היא המוות״, ומעמיד את דחפי המוות מול דחפי החיים, או הדחפים המיניים, הליבידו שהוא מזהה עם הארוס של המשוררים והפילוסופים. ממצאי הביולוגיה על המוות הטבעי ועל אלמוותם של החד-תאיים אינם מאששים את ההשערה ואינם מבטלים אותה, והוא דבק בהבחנה בין דחפי המוות לדחפי החיים, ומוסיף שעקרון העונג נראה כמשרת את דחפי המוות. בהערת שוליים הוא מכיר בכך שסבינה שפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה הזאת.