הפנמה והעברה

״הפנמה והעברה״ הוא מחקר בן שני חלקים מאת שנדור פרנצי, שראה אור ב־1909 בכרך הראשון של השנתון Jahrbuch für psychoanalytische und psychopathologische Forschungen, ויצא ב־1910 גם כתדפיס נפרד בהוצאת דויטיקה. נושאו הוא נטייתו של הנוירוטי להעברה. החלק הראשון רואה בהעברה מנגנון כללי של הפסיכונוירוזות, מקרה פרטי של התקה, שבאמצעותו הנוירוטי קולט את העולם החיצון אל תוך האני. פרנצי מכנה תהליך זה אינטרויקציה (הפנמה) ומעמיד אותו מול ההשלכה של החולה הפרנואידי. לפי תפיסה זו, הרופא בטיפול אינו יוצר את רגשותיו של המטופל אלא משמש זרז (קטליזטור) לאפקטים שכבר קיימים בו. החלק השני מפרש את ההיפנוזה ואת הסוגסטיה כהעברה של אהבת הילד להוריו ושל פחדו מהם אל המהפנט, ומבחין בין היפנוזה אבהית, הפועלת באמצעות פחד, לבין היפנוזה אימהית, הפועלת באמצעות אהבה. במאמר זה נטבע המונח אינטרויקציה.