מבוי סתום ופרשנות: גורמים טיפוליים ואנטי-טיפוליים בטיפול הפסיכואנליטי במטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים

ספרו האחרון של רוזנפלד, שיצא לאור זמן קצר אחרי מותו ככרך הראשון בסדרת הספרייה החדשה לפסיכואנליזה, מתבונן לאחור בעבודה של חיים שלמים עם מטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים, ושואל מדוע אנליזות מסוימות מצליחות ואחרות מגיעות למבוי סתום. ארבעת חלקיו עוסקים בתרומתו של האנליטיקאי עצמו לטיפול המצליח ולטיפול הכושל, בהשפעת הנרקיסיזם על משימת האנליטיקאי, בהשפעת ההזדהות ההשלכתית על משימתו, ובסיכום. רוזנפלד טוען שמבוי סתום אינו בהכרח סימן לכך שהמטופל חשוך מרפא: הוא עשוי לנבוע מאי־הבנה של האנליטיקאי, ואפשר לעבד אותו. הוא מייחס משקל רב יותר מבעבודתו הקודמת לטראומה הממשית של המטופל, מזהיר שפרשנות נוקשה או שגויה עלולה לשחזר את הטראומה בתוך האנליזה, ומבחין בין מטופלים נרקיסיסטיים עבי עור לדקי עור. הספר עורר מחלוקת בין עמיתיו; מבקר בכתב העת British Journal of Medical Psychology קבע שהוא מועיל הן למבקרי המחבר והן לאלה שהלכו בדרכו.