יגון ואבל בינקות ובילדות המוקדמת

מאמרו של ג'ון בולבי, שהתפרסם ב-The Psychoanalytic Study of the Child בשנת 1960, ממשיך את מאמריו על טבע הקשר של הילד לאמו (1958) ועל חרדת הפרידה (1960), ופותח סדרת מאמרים מתוכננת על יגון ואבל. במאמר על חרדת הפרידה תיאר בולבי את תגובת הפעוט להרחקתו מאמו כרצף של מחאה, ייאוש וניתוק. (המונח ״ניתוק״ בא כעת במקום ״הכחשה״, שבו השתמש קודם.) את המחאה הוא קשר לחרדת הפרידה, את הייאוש ליגון ולאבל ואת הניתוק להגנה. כאן הוא טוען שיגון ואבל מתרחשים כבר בינקות, בכל פעם שמערכות התגובה האינסטינקטיביות המתווכות את ההתקשרות מופעלות ודמות האם ממשיכה להיעדר. הוא מגדיר את האבל במובן רחב: כלל התהליכים הנפשיים שאובדן אובייקט אהוב מניע, יהיו תוצאותיהם אשר יהיו. ויניקוט הציע להגביל את המונח לתהליכים שמסתיימים בהצלחה, ובולבי דוחה זאת, משום שמינוח נפרד לאבל בריא ולאבל פתולוגי היה מנתק את הפסיכופתולוגיה מתורת האישיות הכללית. בעקבות אליזבת זצל הוא מבחין בין דיכאון כרגש נורמלי לבין מחלה דיכאונית, או מלנכוליה. בחלק הראשון משווה בולבי בין תיאורי השכול אצל מבוגרים לבין תצפיות בפעוטות שהופרדו מאמותיהם. מצד המבוגרים עומדים בעיקר מחקרו של אריך לינדמן על יגון חריף וראיונותיו של פיטר מאריס עם שבעים ושתיים אלמנות. מצד הילדים עומדות תצפיות של ג'יימס רוברטסון, של היניקה ושל אחרים בפעוטות בני חצי שנה עד שלוש שנים בערך. את תגובות המבוגרים הוא ממיין לחמש קבוצות: - מחשבה והתנהגות שעדיין מכוונות אל האובייקט האבוד; - עוינות כלפי המת, כלפי אחרים או כלפי העצמי; - פניות לעזרה; - ייאוש, נסיגה והתפרקות של דפוסי ההתנהגות; - ארגון מחדש של ההתנהגות סביב אובייקט חדש. את כולן הוא מוצא גם אצל הילד המופרד: מחאה שמזינה אותה התקווה לשובה של האם, היאחזות מתמשכת בדמותה גם כשהיא שקטה ועמומה, עוינות מפוזרת, דחייה של המטפלים המבקשים לנחם, וייאוש כשהתקווה דועכת. מסקנתו היא שתגובות הפעוט לאובדן דמות האם אינן שונות במהותן מתגובות המבוגר לשכול, מלבד כנראה בתוצאותיהן. האבל גם נמשך זמן רב בהרבה מן הימים הספורים שהעריכה אנה פרויד. החלק השני סוקר את הספרות. אנה פרויד ודורותי ברלינגהאם זיהו יגון אצל ילדי המעונות שלהן בזמן המלחמה, אך בשל השקפתן על התפתחות האגו שללו מילדים מתחת לגיל שנתיים בערך יכולת לאבל של ממש. רנה שפיץ כינה את התסמונת שתיאר ״דיכאון אנקליטי״ ולא אבל, משום שלא חלפה מעצמה, והסביר אותה בתוקפנות המופנית אל העצמי. לטענת בולבי שניהם דחקו את התצפיות החדשות לתוך תאוריות קיימות על נרקיסיזם ראשוני, על צרכים גופניים ועל מלנכוליה. שניהם גם בלבלו בין הגיל שממנו חווים יגון לבין הגיל המאוחר בהרבה שממנו האבל צפוי להסתיים בטוב. את שורשי הנושא הוא מוצא בשני מקומות: אצל קרל אברהם, שקשר את המלנכוליה לאכזבות אהבה מוקדמות אך לא דיבר על אבל, ובעמודים האחרונים של ״עכבה, סימפטום וחרדה״ של פרויד, שאת השקפתם מבקש המאמר להרחיב. משם הוא פונה לברנפלד, למלאני קליין, לוויניקוט, לפיירברן ולאריקסון, שהכירו באבל מוקדם אך מיקמו את האובדן המכריע בשד, בעת הגמילה. הוא בוחן את המקרים של קליין (ארנה, טרודה וריטה) ומחקרי גמילה בקרב ילדי הנאוואחו והזולו, ומוצא ראיות דלות, שמעורב בהן גם אובדן תשומת לבה של האם. מסקנתו היא שחשיבות אובדן השד הופרזה. הטראומה העיקרית האפשרית בילדות המוקדמת היא אובדן האם או אובדן אהבתה. התהליכים שקליין שייכה לעמדה הדיכאונית נפרשים מגיל שישה חודשים בערך ועד אחרי השנה הרביעית, ובתקופה זו האבל נוטה בקלות לקבל מהלך שפוגע בהתפתחות האישיות.