ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית

מאמרו הקצר של פרויד משנת 1911 מתאר כיצד הנפש לומדת להביא בחשבון את העולם החיצוני. נקודת המוצא היא ההבחנה שכל נוירוזה מרחיקה את החולה מחלק כלשהו של המציאות. התהליכים הראשוניים, הקדומים יותר, שרדו בלא-מודע ונשמעים לעקרון העונג: הם חותרים לעונג, נסוגים מפני אי-עונג, ובתחילה מספקים צורך באמצעות הזיה של מושאו. רק כשהסיפוק המצופה אינו מגיע נאלץ המנגנון הנפשי לייצג את הנסיבות הממשיות ולחתור לשינוי ממשי, וכך מוצב עקרון המציאות. המאמר מונה את ההסתגלויות הנלוות לכך: קשב, מערכת רישום שהיא חלק מן הזיכרון, שיפוט במקום הדחקה, פריקה מוטורית שהופכת לפעולה, וחשיבה כפעולת ניסוי המאפשרת לדחות את הפריקה. הפנטזיה מתפצלת ונותרת תחת שלטון עקרון העונג. הדחפים המיניים, שנותרים אוטו-ארוטיים ואחר כך נבלמים בתקופת החביון, מתחנכים למציאות מאוחר יותר מדחפי האני, ובכך נוצרת נטייה לנוירוזה. בהמשך דן המאמר בדת, במדע, בחינוך ובאמנות כהסדרים שונים בין שני העקרונות, וקושר את בחירת הנוירוזה לשלב שבו נבלמה ההתפתחות. בסיומו הוא מזהיר שבלא-מודע מציאות המחשבה נחשבת למציאות חיצונית, ולכן על האנליטיקאי לחשב ב'מטבע הנוירוטי'.