זכרון־ילדות של ליאונרדו דה וינצ׳י

מחקרו של פרויד על לאונרדו דה וינצ׳י, שראה אור ב־1910 כחוברת השביעית בסדרה Schriften zur angewandten Seelenkunde, הוא הביוגרפיה הפסיכואנליטית המקיפה הראשונה. הוא מבקש להסביר שתי תכונות בחייו של לאונרדו שתיעדו הביוגרפים שלו: האיטיות והעכבה שבהן צייר, כשיצירות רבות נותרו בלתי גמורות והחוקר שבו דחק בהדרגה את האמן; וחיי מין שנראו קרירים ומתנזרים, עם היקשרות אידיאלית לתלמידים יפי תואר. פרויד מבסס את קריאתו על רשימה אחת במחברותיו של לאונרדו: הזיכרון שבעודו שוכב בעריסה ירדה אליו ציפור (״נשר״, Geier, בתרגום הגרמני שבו השתמש פרויד) והכתה בזנבה על שפתיו. פרויד רואה בזיכרון זה פנטזיה שנוצרה מאוחר יותר בחיים והושלכה לאחור אל הינקות, וקורא בו זיכרון מוסווה של היניקה משד האם ושל נשיקותיה, שעוצב מחדש כסצנה הומוסקסואלית סבילה. מן ההירוגליף המצרי שבו הנשר מציין ״אם״, ומן האגדה העתיקה שלפיה כל הנשרים הם נקבות המתעברות מן הרוח, הוא מסיק שלאונרדו, בן שנולד מחוץ לנישואים, בילה את שנותיו הראשונות לבדו עם אמו קטרינה – ״ילד־נשר״ שיש לו אם ואין לו אב – עד שנלקח לבית אביו, סר פיירו, ואשתו חשוכת הילדים. על יסוד זה בונה פרויד תיאור התפתחותי. רוך האם הביא את הילד לבשלות מינית מוקדמת ולסקרנות עזה; גל של הדחקה סיים שלב זה, ורוב הליבידו שלו עודן (עבר סובלימציה) לדחף מחקר שאינו יודע שובע, ואילו חלק קטן ממנו, המקובע באהבה המודחקת לאם, נעשה לאהבה הומוסקסואלית אידיאלית שבה בחר בנערים בדמותו ואהב אותם כפי שאמו אהבה אותו. המחקר ממשיך אל החיוך של המונה ליזה ואל דמותה הצעירה להפליא של אנה הקדושה בציור שבלובר, שבהם רואה פרויד התעוררות של חיוך האם ותמונה של שתי האמהות של ילדותו; אל פליטה ברשימה של לאונרדו על מות אביו; אל עצמאותו מן הסמכות, מן הקדמונים ומן הדת, כהישג של בן שגדל בלי איום של אב; ואל הרגרסיה המאוחרת שבה זיכרון האם שהתעורר שחרר לזמן מה את ציורו. פרויד חותם בהצבת גבולות השיטה: הפסיכואנליזה אינה יכולה להסביר את הכישרון האמנותי ואת היכולת לעידון, ועליה להותיר מקום למקרה ולמבנה האורגני.