ההדחקה

השני במאמריו המטפסיכולוגיים של פרויד משנת 1915, שהתפרסם בכתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה רפואית. ההדחקה היא אחד הגורלות שעשויים לפקוד דחף הנתקל בהתנגדות: האני אינו יכול לברוח מעצמו כפי שהוא בורח מגירוי חיצוני, ולכן ההדחקה עומדת באמצע הדרך בין בריחה ובין גינוי שיפוטי. היא מתרחשת כאשר אי-העונג שסיפוק הדחף יגרום במקום אחר בנפש גובר על העונג שיביא. מהותה בהרחקת דבר מן המודע ובהחזקתו במרחק ממנו, והיא מניחה הפרדה חדה בין פעילות נפשית מודעת ללא-מודעת; לפני שהפרדה זו נוצרת, ההגנה מתבצעת בהיפוך אל ההפך ובהפנייה אל העצמי. פרויד מבחין בין הדחקה ראשונית, שבה נמנעת מן המייצג הרעיוני של הדחף הכניסה אל המודע ונוצר קיבעון, ובין ההדחקה במובנה הצר, הדחקה שלאחר מעשה המופעלת על נגזרות המודחק ונעזרת במשיכה שהמודחק הראשוני מפעיל עליהן. המודחק ממשיך להתקיים ולשגשג בלא-מודע, ונגזרות רחוקות או מעוותות דיין מגיעות אל המודע, ועל כך נשענת שיטת האסוציאציה החופשית. ההדחקה אינדיבידואלית וניידת, ותובעת הוצאת אנרגיה מתמדת, שמתרופפת בשינה. למייצג הרעיוני ולמכסת האפקט גורלות נפרדים: האפקט עשוי להידכא, להופיע כרגש או להפוך לחרדה, והדחקה שאינה חוסכת אי-עונג נכשלה. תצורות תחליף וסימפטומים הם סימנים לשיבת המודחק. שלוש דוגמאות משוות את פעולת ההדחקה בהיסטריית חרדה (פוביה מבעל חיים), בהיסטריית המרה ובנוירוזה כפייתית.