יסודות הפסיכואנליזה

ספרו הראשון של היינץ הרטמן, בן כ-190 עמודים, ראה אור בלייפציג בהוצאת Georg Thieme ב-1927. הוא כתב אותו בברלין, בזמן שהיה באנליזה אצל שנדור ראדו. הספר בוחן את יסודות הפסיכואנליזה, ועובר ממבוא ארוך לפרק על תורת הדחפים. הוא דן בהסבר סיבתי ובהבנה (Verstehen), באינטרוספקציה ובשיטה של מדעי הטבע, מתייחס בין השאר לקרל יאספרס ולמקס ובר, ועוסק בשאלות של ערכים ונורמות. במחקר שפרסם ב-Psyche ב-1974 קרא ר' היינץ את הספר כניסיון לבסס את הפסיכואנליזה מבחינה מתודולוגית כמדע טבע, ולדעתו ניסיון זה עיצב את התאוריה הפסיכואנליטית המאוחרת. לפי תיאורו, הביקורת הניאו-קנטיאנית של הספר על התייחסות ללא-מודע כאל ישות מותירה את הלא-מודע רק כדבר המתווסף במחשבה. עוד טען היינץ שהספר מגן על תוקפן של הנורמות מפני הפסיכואנליזה, בכך שהוא מגביל אותה לשאלה כיצד נורמות נוצרות. לבסוף, הוא ראה בפסיכולוגיית האגו המאוחרת של הרטמן החפצה של התביעות המתודולוגיות המוקדמות הללו. הספר תואר כמקדים את תרומותיו המאוחרות של הרטמן לפסיכולוגיית האגו.