הרס כגורם התהוות

מאמרה הידוע ביותר של שפילריין יוצא משאלה שאנליטיקאים קודמים, ובהם שטקל, גרוס, פרויד ובלוילר, נגעו בה: מדוע דחף הרבייה, החזק שבדחפים, מביא עמו חרדה וגועל לצד העונג? בחלק הראשון, בהסתמך על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה של היחיד, היא טוענת שהרבייה מחייבת את התפרקות היחיד: הדחף לשימור המין מתבטא בנפש בהתמוססות שבה ה״אני״ הופך ל״אנחנו״, ולכן הוא פועל נגד דחף שימור העצמי. דחף הרבייה תובע מן היחיד הרס, והדחף ההרסני הטמון בו מתעצם כשאינו בא על סיפוקו; את ההרס אפשר לבצע באופן סמלי כדי לא להיהרס במציאות, ואת ההרס העצמי אפשר להמיר בהרס של קורבן. החלק השני מביא דוגמאות מן המיתולוגיה כדי להראות שההתהוות נובעת מן ההרס, והמאמר מסיק שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, והוא דחף של הרס לא פחות משהוא דחף של התהוות. שפילריין מציינת שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים, ואילו היא ממקמת את ההרס בתוך המיניות עצמה. ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920) הכיר פרויד בכך שהקדימה חלק מן הספקולציה שלו על דחפי המוות.