המיתוס על הולדת הגיבור

מיתוס לידת הגיבור: ניסיון לפירוש פסיכולוגי של המיתוס (Der Mythus von der Geburt des Helden: Versuch einer psychologischen Mythendeutung), ספרו השני של אוטו ראנק אחרי "האמן" (Der Künstler), ראה אור ב־1909 כחוברת החמישית בסדרה של פרויד Schriften zur angewandten Seelenkunde (כתבים בפסיכולוגיה שימושית). בהערה מקדימה מחג המולד 1908 מייחס ראנק לפרויד את ההצעה לחיבור. הספר מבקש להסביר מדוע אגדות הלידה של גיבורים אצל עמים רבים דומות זו לזו כל כך. ראנק פותח בסקירת ההסברים שרווחו בזמנו: "רעיונות היסוד" המשותפים לכל בני האדם במובן של בסטיאן, מוצא קדום משותף, ושאילה ונדידה של מוטיבים. הוא משאיר את שאלת ההעברה פתוחה ושואל במקומה כיצד נוצרים מיתוסים כאלה מלכתחילה. הוא דוחה את המיתולוגיה של הטבע ואת המיתולוגיה האסטרלית של ימיו, שקראו את הגיבורים כשמש, כירח או ככוכבים. לטענתו, אסכולות אלה השליכו אל השמיים את מה שהיה פוגעני במיתוסים, כמו גילוי עריות ורצח אב. בעקבות פירושו של פרויד לאדיפוס ב"פירוש החלומות" ובעקבות Traum und Mythus (חלום ומיתוס) של קרל אברהם, הוא רואה במיתוסים תוצרים של הפנטזיה האנושית, שנקשרו לתופעות השמיים רק בדיעבד. החלק המרכזי הוא אוסף השוואתי של אגדות לידה המסופרות מחדש על פי מקורותיהן: סרגון מאכד, משה, אברהם, קרנה, איון, אדיפוס, יהודה איש קריות, פריס, טלפוס, פרסאוס, גילגמש, כורש (לפי הרודוטוס, יוסטינוס וקטסיאס), כיחוסרו ופרידון, רומולוס ורמוס, הרקלס, ישו, בודהה, האביס, וולפדיטריך, גנובפה, זיגפריד, לוהנגרין, וסקף (Scef) משירת ביוולף. מתוכן מזקק ראנק "אגדה ממוצעת". הגיבור הוא בן להורים רמי מעלה, לרוב בן מלך. להתעברותו קודמים קשיים כמו התנזרות, עקרות ממושכת או יחסים חשאיים. חלום או אורקל מזהירים מפני לידתו, לרוב כסכנה לאב. הוא נידון למוות או מושלך, לרוב בתיבה על פני המים. הוא ניצל בידי בעלי חיים או בידי אנשים פשוטים כמו רועים, ויונק מנקבת חיה או מאישה פשוטה. משגדל, הוא מוצא את הוריו הרמים, נוקם באביו, זוכה להכרה ומגיע לגדולה ולתהילה. הפירוש נשען על תרומה של פרויד, המודפסת בתוך הספר, על מה שהוא מכנה הרומן המשפחתי של הנוירוטיים; היא פורסמה מאוחר יותר באנגלית בשם "Family Romances" (רומנים משפחתיים). כשהילד גדל, ההשוואה להורים אחרים ותחושות של קיפוח מביאות אותו לדמיין שהוא ילד חורג או מאומץ ושהוריו האמיתיים רמים יותר. משהוא לומד שהאבהות אינה ודאית ואילו האימהות ודאית, הפנטזיה מרוממת את האב בלבד ומדמיינת את האם בפרשיות אהבה סודיות. אך ההורים הנעלים מעוצבים מזיכרונות של ההורים האמיתיים. לכן הפנטזיה מבטאת געגוע לשנים המוקדמות, שבהן נראה האב החזק בגברים והאם היפה בנשים. ראנק משווה את הגיבור לאני של הילד. שני זוגות ההורים שבמיתוס תואמים להורים האמיתיים ולהורים המדומיינים של הרומן המשפחתי, ובעומק הם זהים. לפי הסמליות של החלום, ההשלכה בתיבה על פני המים מייצגת את הלידה באמצעות היפוכה: המים הם מי הלידה והתיבה היא הרחם, כפי שמראים חלומות המים של אמו ושל סבו של כורש. עוינות האב, שהאורקל מבשר עליה, היא עוינותו של הבן עצמו, הנובעת מן היריבות על האם ומושלכת על האב. השלכה זו, יחד עם פיצולן של דמויות שהיו מאוחדות בפנטזיה, מביאה את ראנק לתאר את המיתוס כמבנה פרנואידי. ראנק מתחקה אחר ריכוך הדרגתי של הקונפליקט ממיתוס למיתוס. תחילה האב הוא עצמו המלך והרודף. אחר כך הרודף הוא הסב, שלעתים קרובות קשור לבתו באהבה קנאית. במיתוסים של לידה מבתולה האב הופך לאל. ולבסוף הרודף אינו קשור כלל לגיבור, כפי שהורדוס אינו קשור לישו. ראנק משחזר צורה מוקדמת יותר של אגדת משה וטוען שהמינקת, שהיא למעשה אמו, מצביעה על הזוג הפשוט כעל ההורים האמיתיים. אותם מנגנונים מסבירים כפילים כמו הרפגוס וארטמבארס בסיפור כורש, את החיה המיניקה המסייעת, ואת מיתוסי התאומים והאחים. את המיתוסים אין יוצרים הגיבורים. יוצרים אותם מבוגרים שמפנטזים לאחור אל הילדות, כפי שטען פרויד במאמרו על המשורר והחלימה בהקיץ, ומעניקים לגיבור את סיפור ילדותם שלהם. כך המיתוס מצדיק את מרדו של האדם הרגיל באביו בילדותו, ובה בעת מבטא רוך והכרת תודה כלפי ההורים. ראנק משווה את המיתוס לאשליות המוצא של הפרנואידים, הטוענים בגלוי שהם ילדיהם הנסתרים של בני מלוכה. הוא משווה אותו גם לאנרכיסט ההורג מלך, מרד באב שהוסט אל שליט. הוא מסיים בגבול שבו נפגשים פנטזיית הילדות, הנוירוזה, יצירת המיתוס, מחלת הנפש והפשע. מהדורה שנייה מורחבת יצאה ב־1922. תרגום לאנגלית ב־1914 הפך את הספר לטקסט יסוד של הפירוש הפסיכואנליטי למיתוס.