האמן

"האמן: ניצנים לפסיכולוגיה מינית" (Der Künstler: Ansätze zu einer Sexual-Psychologie) הוא ספרו הראשון של אוטו ראנק, חיבור קצר בן כחמישים ושישה עמודים שראה אור בווינה ובלייפציג בהוצאת הוגו הלר ב-1907. ראנק כתב אותו כאוטודידקט צעיר שלא בא מעולם הרפואה. זהו אחד הניסיונות המוקדמים ביותר לבסס על תורת פרויד פסיכולוגיה כללית של היצירה האמנותית, וכתב היד שלו הוא שהביא את ראנק אל חוג פרויד. המבוא מסכם את כתבי פרויד עד 1905: "מחקרים על היסטריה", "פירוש החלומות", "הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום", "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" ו"שלוש מסות על התיאוריה של המיניות". הוא מסתיים בעמדת פרויד שהסובלימציה היא מוצא שלישי לנטייה מולדת חזקה, לצד הסטייה והנוירוזה, ואחד ממקורות הפעילות האמנותית. הנחת היסוד של ראנק היא שחיי הנפש של האמן שונים משל שאר בני האדם במידה ולא במהות, ולכן יש להבין את האמנות לצד החלום, הבדיחה והסימפטום הנוירוטי. החלק הראשון, "הבסיס המיני", הוא תולדות טבע ספקולטיביות של הדחפים. הליבידו נולד כתגובה לצורך המעורר אי-עונג, ובעיקרון הוא מסוגל לכל סוג של עונג ("כל-מיניות"). הוא עובר דרך הסטייה הפולימורפית והביסקסואליות אל התבדלות המינים, והדחפים שאיבדו בדרך את "פרמיית" הליבידו שלהם נאגרים כלא-מודע, יסוד הנפשי. מתוך "ההדחקה המינית" ההולכת וגוברת גוזר ראנק את הלשון, התבונה, הפנטזיה, האופי, המידות הטובות והתרבות. החמלה, למשל, היא אכזריות שהפכה להיפוכה, והדחפים מסודרים בסדרות הנמשכות מן הסטייה הפעילה, דרך הנורמליות והמידה הטובה, אל הסטייה הסבילה, הנוירוזה וההרס העצמי. בתוכנית זו האישה מגלמת את ההתנגדויות הפנימיות שהליבידו יוצר לעצמו. תולדות התרבות של העמים נעות מ"מצב קדמון" אל ההיסטריה, ומלוות בהתעוררות הדרגתית של הלא-מודע אל המודעות, שאמנות כל תקופה מתעדת. החלק השני, "הסובלימציה האמנותית", ממקם את האמן בין החולם לנוירוטי. החלום הוא תצורת הפשרה הראשונה, המיתוס הוא חיקוי קיבוצי של החלום, והאמנות הייתה בתחילה יצירה משותפת. האמן היחיד חש את הקונפליקט בין הדחפים להדחקתם, שהאדם הנורמלי פורק בחלומותיו, בעוצמה שהחלום כבר אינו מספיק לה, אך לפני שנעשה פתוגני. יצירת האמנות היא ריפוי עצמי המקדים את הנוירוזה של האמן. באמצעות העונג שבצורתה היא מאפשרת גם לקהל להסיר את עכבותיו במאמץ מועט. בדומה לתיאור הבדיחה אצל פרויד, העונג האסתטי אינו אלא עונג מקדים המשחרר עונג סופי עמוק יותר, וכל יצירת אמנות היא הגשמה מוסווית של משאלה מודחקת. האמן יכול להשתחרר מן הרגשות המכאיבים, הנוירוטי רוצה ואינו יכול, והחולם מניח לכך לקרות; הנוירוטי הוא אמן "נשי", והאמן הוא נוירוטי "גברי" שהמציא את ריפויו שלא במודע. הדת היא ריפוי פסיכותרפויטי שעם ממציא לעצמו, האמנות היא ריפוי שהמציא יחיד, והפילוסופיה והמדע הם צעד נוסף לקראת הפיכת הלא-מודע למודע. לאחר מכן ראנק מדרג את האמנויות לפי הדחפים שהן מעדנות: ההתבוננות אצל הצייר, המגע אצל הפסל, השמיעה אצל המוזיקאי. את המשורר, ומעל כולם את המחזאי, הוא מציב במקום הגבוה ביותר. הטרגדיה פורקת רגשות באמצעות הזדהות הצופה עם הגיבור, שהוא האמן באידאליזציה, והשחקן מתווך בין המשורר לקהל כדרך שהרופא מתווך בריפוי. שייקספיר איחד בתוכו משורר ושחקן, הדרמה המוזיקלית של וגנר היא פסגת האמנות, והדרמה האנליטית של איבסן מסמנת את הנקודה שבה האמנות עוברת אל המדע. הספר נחתם בנבואה. מאחר שהאמנות נוצרת ופועלת שלא במודע, אין בכוחה להשלים את הפיכת הלא-מודע למודע. משימה זו מוטלת על המדע, בדרך הנוירוזה וריפויה, "בסיס הידע הכללי", עד שלאחר שכל הלא-מודע ייעשה מודע, "על-אדם לא-אמנותי וא-מיני" ישלוט בדחפיו.