הכפיל

מאמרו של אוטו ראנק "הכפיל" (Der Doppelgänger) התפרסם בכרך השלישי של כתב העת אימאגו ב־1914, ויצא לימים גם בצורת ספר (1925). זהו מחקר פסיכואנליטי במוטיב הכפיל. ראנק יוצא מסרט שהוצג אז, "הסטודנט מפראג" (1913) מאת הנס היינץ אוורס. בסרט מוכר סטודנט עני את בבואתו במראה לזר מסתורי. הבבואה קמה לחיים עצמאיים: היא מופיעה בכל שלב בחיזוריו אחר רוזנת והורגת את יריבו בדו־קרב. כשהוא יורה בה לבסוף, הירייה הורגת דווקא אותו. התוכנייה של הסרט מפרשת את הכפיל כעברו של הגיבור, שאין ממנו מנוס. ראנק מוצא את האלגוריה הזאת בלתי מספקת, משום שאינה מסבירה מדוע הכפיל מתערב דווקא ברגעי האהבה, ומדוע אובדנו והפגיעה בו קטלניים כל כך. לטענתו, לשון התמונות דמוית החלום של הקולנוע חושפת את הבעיה העמוקה יותר: יחסו של האדם לאני שלו. המחקר ממשיך בשלושה שלבים. השלב הראשון סוקר עיבודים ספרותיים של המוטיב: - א. ת. א. הופמן: סיפור הבבואה האבודה מתוך "הרפתקאות ליל סילבסטר", "שיקויי השטן", "הכפילים" ו"השקפות החיים של החתול מור". - "פטר שלמיל" של שאמיסו, האיש שמכר את צילו, "הצל" של אנדרסן ו"אנה" של לנאו. - ז'אן פול, שהכניס את הכפיל לספרות הרומנטית, ו"מלך האלפים ושונא האדם" ו"הבזבזן" של ריימונד. - "תמונתו של דוריאן גריי" של ויילד, והיינה. - "הורלה" ו־"Lui" של מופסאן, ו"ליל דצמבר" של מיסה. - "ויליאם וילסון" של פו ו"הכפיל" של דוסטויבסקי. בכל היצירות האלה מוצא ראנק מאפיינים חוזרים. הכפיל דומה לגיבור עד לפרט הקטן ביותר ומופיע לעתים קרובות במראה. הוא חוסם את דרכו של הגיבור, בעיקר ביחסיו עם אישה. כשהגיבור הורג אותו, מתברר שזו התאבדותו שלו. במקרים אחדים הסיפור מתאר למעשה רדיפה פרנואידית. בשלב השני הוא מוצא טיפוס נפשי משותף לסופרים האלה. הוא מתאר אותם כאישיויות פתולוגיות שנטו למחלות נפש, לשתייה, לסמים או להפקרות מינית, שהיו עסוקות באופן חריג באני שלהן, ושהתקשו לאהוב או שכמהו לאהבה במידה מופרזת. בשלב השלישי הוא פונה לפולקלור ולאתנולוגיה, בהסתמך על פרייזר, טיילור, רוכהולץ, נגליין ורוהדה. הוא דן ב: - אמונות טפלות הקושרות את הצל ואת הבבואה במוות; - טאבו על צללים, מראות ודיוקנאות אצל העמים שהוא מכנה "פרימיטיביים"; - שפות שבהן מילה אחת משמשת לצל, לבבואה ולנשמה; - הפסיכה ההומרית, הקא המצרי והגניוס הרומי ככפיליו של האדם; - מיתוס נרקיסוס, שבו מתאחדות משמעותה הקטלנית ומשמעותה הארוטית של הבבואה. בפרק החותם מפרש ראנק את הכפיל לאור עבודותיו החדשות של פרויד על נרקיסיזם, פרנויה ואנימיזם. אהבת הדמות העצמית מתקיימת לצד התגוננות מפניה. ההתגוננות מתבטאת בפחד ובסלידה מן הבבואה, או ברדיפה בידי כפיל שקם לחיים עצמאיים. בעקבות פרויד בעניין הפרנויה, ראנק מזהה ברודף את מי שהיה פעם האהוב ביותר, ובמקרה זה את האני עצמו. ההזדהות עם אח יריב מוסיפה לתפקידו של הכפיל כמתחרה באהבה. תודעת אשמה חזקה מביאה את הגיבור להטיל את האחריות לדחפיו הפסולים על אני שני: השטן, ובגרסאות מאוחרות יותר מצפון מזהיר. הנרקיסיזם המאוים מסביר את הפחד מן המוות, את המשאלה להישאר צעיר ואת התאבדותם של הגיבורים. הגיבור אינו מסוגל להשמיד במישרין את האני האהוב עליו, ולכן הוא הורג אותו בדמות הכפיל השנוא. ראנק קושר זאת לתולדות האמונה בנשמה. לדבריו, הנרקיסיזם של האדם הקדמון אינו מכיר את המוות. לכן דימוי הנשמה הראשון היה כפיל מדויק של הגוף, ערובה להמשך הקיום שהכחישה את המוות. אלא שהכפיל, שנוצר כדי להדוף את הכיליון, שב באמונה העממית כמבשר מוות, כשם שהכפיל המגלם את אהבת העצמי הופך ליריב באהבה המינית.