נקודות מבט מנוגדות על טבען של אישיויות נרקיסיסטיות ועל הטיפול הפסיכואנליטי בהן: הודעה מקדימה

המאמר הקצר, שהוצג תחילה בפאנל על הטיפול בנרקיסיזם בכנס האגודה הפסיכואנליטית האמריקנית ב-1972, משרטט את קווי המחלוקת בין קרנברג לבין היינץ קוהוט, כפי שניסח זה את עמדתו ב"ניתוח העצמי" (1971). קרנברג מניח שהתמונה הקלינית מוסכמת על שניהם, ומתמקד בהנחות המטפסיכולוגיות ובטכניקה. את עצמו הוא מציב לצד אדית יקובסון, מרגרט מאלר, ג'ואן ריבייר, הרברט רוזנפלד ווואן דר וואלס. קוהוט מבחין בין הפרעות האישיות הנרקיסיסטיות לבין מצבים גבוליים ופסיכוזות. לעומתו, קרנברג סבור שברוב המקרים מצוי מתחת לפני השטח ארגון אישיות גבולי, שבו שולטים הפיצול ומנגנוני הגנה פרימיטיביים; העצמי הגרנדיוזי, שהוא מבנה מגובש אך פתולוגי, מקנה להם תפקוד חיצוני יציב יותר, וחלקם מתפקדים בגלוי ברמה גבולית. קוהוט רואה בנרקיסיזם הפתולוגי קיבעון בשלב קדום שכשלעצמו הוא תקין; קרנברג רואה בו מבנה פתולוגי ייחודי השונה מן הנרקיסיזם הינקותי הרגיל. העצמי הגרנדיוזי ממזג את ייצוגי העצמי הממשי, העצמי האידיאלי והאובייקט האידיאלי, ומשמש הגנה מפני זעם אורלי עז, מפני קנאה ומפני ייצוגים מושפלים של העצמי ושל הזולת. קרנברג אף דוחה את הרעיון של קו התפתחות נפרד לנרקיסיזם, המנותק מאהבת האובייקט: לדבריו ההשקעה הליבידינלית בעצמי ובאובייקטים מתפתחת כמכלול אחד, ואי אפשר להבינה בלי להביא בחשבון את גורל התוקפנות. מכאן גם המחלוקת בענייני טכניקה. קוהוט ממליץ לאפשר להעברה המאדירה ולהעברת המראה להתפתח, ולקבל את האידיאליזציה כחידוש של צורך התפתחותי תקין. קרנברג, לעומת זאת, מזהה באידיאליזציה תפקיד הגנתי, ומבקש לפרש באופן שיטתי את העצמי הגרנדיוזי כפי שהוא מתגלם בהעברה, וכן את ההעברה השלילית ואת הקנאה וההשפלה העומדות מאחוריה. לדעתו, טיפול המשאיר את התוקפנות מחוץ לעבודה הפרשנית עלול להניב הסתגלות מסוימת, אך לא שינוי מבני מתמשך.