הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו

מאמרו של היינץ הרטמן, שראה אור ב-The Psychoanalytic Study of the Child ב-1950 ונדפס שוב בקובץ מאמריו Essays on Ego Psychology (1964), הוא מן הניסוחים המכוננים של פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית. הרטמן ציין שהמילה "אגו" משמשת במובנים עמומים אפילו בקרב אנליטיקאים, וטען שבתיאוריה המבנית האגו הוא מערכת נפשית, המוגדרת על ידי תפקודיה ועומדת לצד האיד והסופר-אגו, ואינו זהה לאישיות, לפרט או לאדם עצמו. לאדם עצמו, במובחן מן העולם שסביבו, הציע את המונח "עצמי" (self), ודיבר על ייצוגי העצמי של האגו לצד ייצוגי האובייקטים שלו. על בסיס זה ניסח מחדש את הנרקיסיזם של פרויד כטעינה (קתקסיס) ליבידינית לא של האגו אלא של העצמי, כך שכנגד הטעינה של האובייקט עומדת טעינתו של האדם עצמו. ההבחנות הללו בין אגו, עצמי וייצוג עצמי הפכו למקובלות בפסיכואנליזה האמריקאית, ושימשו נקודת מוצא לתאוריות מאוחרות של העצמי, ובהן אלה של אדית יעקובסון ושל היינץ קוהוט.