ילדות וחברה

ספרו הראשון של אריקסון מחבר בין פסיכואנליזה קלינית, אנתרופולוגיה תרבותית והיסטוריה, וטוען שאין להבין את התפתחות הילד במנותק מן החברה שבה הוא גדל: כל תרבות פוגשת את שלבי הגוף ואת שלבי האני בדרכי חינוך משלה, ובאמצעותן מעצבת את סוג המבוגר שהיא זקוקה לו. החלק הראשון מציג את השיטה באמצעות תיאורי מקרה, שבהם הסימפטום נקרא בעת ובעונה אחת כאירוע גופני, כאירוע של האני וכאירוע חברתי, ומנסח מחדש את תורת המיניות הילדית של פרויד כמערכת של אזורים ואופנים: לכל אזור בגוף אופן פעולה אופייני – הכנסה פנימה, החזקה, שחרור, חדירה, הכלה – ההופך לדפוס של חיים חברתיים. החלק השני נשען על עבודת השדה של אריקסון בקרב שבט הסיו בדקוטה הדרומית ושבט היורוק בצפון קליפורניה. הוא מראה כיצד דרכי גידול הילדים של עם צייד ביזונים ושל עם דייג סלמון תואמות את כלכלתם ואת תמונת עולמם, וכיצד הסיו, שנותקו מאורח חייהם ההיסטורי, נותרו בלי זהות שאפשר לחיות על פיה. החלק השלישי עוסק בצמיחת האני: כישלון מוקדם של האני אצל ילדה סכיזופרנית, המשחק של הילד כדרך להשתלט על החוויה, והפרק "שמונה גילי האדם", המרחיב את השלבים הליבידינליים לרצף של משברים פסיכו-סוציאליים לאורך מעגל החיים כולו, מאמון בסיסי מול חוסר אמון בינקות ועד שלמות האני מול ייאוש בזקנה. החלק האחרון, "הנעורים והתפתחות הזהות", מוליך את מושג הזהות אל ההיסטוריה: הקטבים של הזהות האמריקנית, דימויי הילדות של היטלר, הנקראים כפנייה אל מרד הנעורים של הצעירים הגרמנים, והסרט הסובייטי על נעוריו של מקסים גורקי, הנקרא כתעודה של זהות מהפכנית רוסית מתהווה. הספר, שיצא במהדורה מתוקנת ומורחבת ב־1963, הביא לקהל רחב את השלבים הפסיכו-סוציאליים ואת מושג משבר הזהות.