הערות על אהבת־העברה

'הערות על אהבת־העברה' הוא השלישי מבין 'עצות נוספות לטכניקה של הפסיכואנליזה' של פרויד, שראה אור ב־Internationale Zeitschrift für ärztliche Psychoanalyse ב־1915. המאמר עוסק במצב שפרויד מונה בין הקשיים הרציניים באמת היחידים של העבודה האנליטית: מטופלת מצהירה שהתאהבה באנליטיקאי שלה. פרויד דוחה את פתרונותיו של ההדיוט, נישואים, הפסקת הטיפול או רומן חשאי, וטוען שהאנליטיקאי אינו רשאי להשיב אהבה וגם אינו רשאי לדכא אותה בהטפת מוסר או בדרישה לוותר עליה. האהבה נגרמת מן המצב האנליטי ולא מתכונותיו האישיות של האנליטיקאי, ועובדה זו צריכה להזהיר אותו מפני ההעברה הנגדית שלו. היא פורצת כהתנגדות, לעתים קרובות בדיוק כשזיכרון כואב מתקרב; אך ההתנגדות אינה יוצרת אותה, אלא מוצאת אותה קיימת, מנצלת אותה ומגזימה אותה. פרויד קובע את הכלל שלפיו הטיפול חייב להתנהל בהתנזרות: יש להותיר את הצורך ואת הכמיהה של המטופלת על כנם, ככוחות המניעים את העבודה, ולא להשקיט אותם בתחליפים. האנליטיקאי נאחז באהבת־ההעברה אך מתייחס אליה כאל דבר לא־ממשי, שיש להוליך אותו אל מקורותיו הלא־מודעים והאינפנטיליים, כדי שהמטופלת תוכל לחשוף את תנאי האהבה שלה ואת הפנטזיות הכרוכות בהם. אחר כך הוא שואל אם אהבה זו אמיתית, ומשיב שכן: כמו כל אהבה היא חוזרת על אבות־טיפוס אינפנטיליים, והיא נבדלת מן האהבה הרגילה רק בכך שהמצב האנליטי מעורר אותה, ההתנגדות מגבירה אותה, והיא אינה נותנת דעתה על המציאות. משום שהאנליטיקאי עורר אותה כשהחל בטיפול, אסור לו להפיק ממנה כל טובת הנאה אישית, וכאן מתלכדים הנימוקים האתיים והטכניים. המאמר מסתיים בהשוואת האנליטיקאי לכימאי העובד עם כוחות נפיצים, ובהגנה על פסיכואנליזה במלוא עוצמתה מול שיטות מתונות יותר.