התקשרות ואובדן, כרך ב': פרידה: חרדה וכעס

בכרך השני של הטרילוגיה "התקשרות ואובדן" מפנה ג'ון בולבי את תשומת הלב מן הקשר עצמו אל מצבים שבהם הוא מתערער. נקודת המוצא היא התגובה של פעוטות שהופרדו מאמם ואושפזו בבית חולים או הושמו במעון: תחילה מחאה, אחר כך ייאוש, ולבסוף ניתוק. בולבי נשען על סרטיהם של ג'יימס וג'ויס רוברטסון, על מחקריהם של היינקה ווסטהיימר ועל ניסויי ההפרדה של רוברט הינד בקופי רזוס, ומסיק מהם שחרדת הפרידה היא תגובה ראשונית להיעדרה של דמות ההתקשרות או לסכנה לאבדה. אין היא נגזרת, כפי שגרסו תיאוריות קודמות, מפחד שצרכים גופניים לא יסופקו. בסקירת התיאוריות הפסיכואנליטיות של החרדה הוא מאמץ את מסקנתו המאוחרת של פרויד, שלפיה הגעגוע אל אדם אהוב הוא המפתח להבנת החרדה. על בסיס זה הוא מנסח גישה אתולוגית לפחד: בני אדם מגיבים בפחד ל"רמזים טבעיים לסכנה" כמו זרות, שינוי פתאומי, חושך, עצם המתקרב במהירות, ומעל לכל – בדידות. בסביבה שבה התפתח המין האנושי רמזים אלה נלוו לסיכון ממשי, ולכן הפחד מפני היפרדות אינו סימן של ילדותיות או של חוסר היגיון. כל סכנה נחווית כחמורה יותר כשאדם ניצב מולה לבדו. החלק המרכזי של הספר מסביר את ההבדלים בין אנשים בנטייתם לפחד. לפי בולבי, כל אדם מפתח "מודלים פנימיים עובדים" של דמויות ההתקשרות שלו ושל עצמו, ובאמצעותם הוא צופה אם יקבל עזרה כשיזדקק לה. ציפיות אלה נבנות בהדרגה לאורך הינקות, הילדות וההתבגרות, ונוטות להישאר יציבות. יתרה מזו, הן משקפות במידה סבירה את מה שאירע לאדם באמת, ואינן בעיקרן פרי הפנטזיה. מה שכונה בקליניקה "תלותיות יתר" ויוחס לפינוק מתברר כהתקשרות חרדה, שמקורה בחוסר ודאות לגבי זמינות ההורה: פרידות חוזרות, איומים בנטישה או בהתאבדות שנועדו להטיל משמעת, או היפוך תפקידים שבו ההורה הוא המבקש מן הילד טיפול ונחמה. הכעס על הפרידה נבחן כתגובה מסתגלת שמטרתה להשיב את דמות ההתקשרות ולמנוע פרידה נוספת. כשהפרידות מתמשכות, הכעס מאבד את תפקידו ומתגלגל לעוינות ולאמביוולנטיות. בולבי מפרש מחדש את סירוב הילד ללכת לבית הספר ("פוביית בית הספר") ואת האגורפוביה: לא פחד מן המקום עצמו, אלא התקשרות חרדה הנטועה בדפוסי יחסים משפחתיים. בפרק החותם הוא מתאר את התפתחות האישיות לאורך מסלולים שהחוויה המוקדמת מכוונת, ומראה כיצד ביטחון ועצמאות צומחים מתוך בסיס בטוח.