פסיכואנליטיקאי צרפתי יליד קהיר, שהתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים סנט-אן בפריז והיה מן הדמויות המובילות של החברה הפסיכואנליטית של פריז, שבראשה עמד בשנים 1986–1989. בשנות ה-60 השתתף בסמינר של לאקאן ונפרד ממנו ב-1967, ומאז פיתח מטא-פסיכולוגיה פרוידיאנית הפתוחה לוויניקוט ולביון, שבמרכזה האפקט, הייצוג והשלילי. הוא ידוע בזכות תסביך האם המתה, הנרקיסיזם השלילי, עבודת השלילי והתאוריה הקלינית שלו על המצבים הגבוליים.
- לידה
- 1927
- פטירה
- 2012
- ידוע בזכות
- הושפע מ
פיתוח
- תסביך אדיפוס 1969 ב-Un Œil en trop (1969) קרא גרין את פניו השליליות של תסביך אדיפוס, רצח האם, הקנאה והקורבן, בטרגדיות של אייסכילוס, שייקספיר וראסין.
- עבודת השלילי 1993 הביטוי בא מהגל, ולאקאן הכניס אותו לפסיכואנליזה; גרין עשה אותו למושג המארגן של ספרו מ-1993, וכינס תחתיו את ההדחקה, השלילה, ההכחשה, הפיצול וההזיה השלילית, ואת צורותיהן ההרסניות.
- הזיה שלילית גרין נטל את מושגו של פרויד ועשה את ההזיה השלילית של האם לבסיס המבנה הממסגר: נוכחותה המחוקה של האם הופכת למסגרת ריקה שבתוכה הילד יכול לייצג ולחשוב.
הצגת
- פסיכוזה לבנה 1973 גרין וז׳אן-לוק דונה הציעו את מושג הפסיכוזה הלבנה ב-L'Enfant de ça (1973): גרעין פסיכוטי ללא דליריום או הזיה, שסימניו ריקון ושיתוק של החשיבה.
- נרקיסיזם שלילי גרין הניח נרקיסיזם של מוות, שכינה נרקיסיזם שלילי, לצד נרקיסיזם החיים המבקש את אחדות האני: מטרתו ביטול האני, שאיפה אל האפס. המאמרים שקובצו בספרו מ-1983 מפתחים אותו.
- הפונקציה הדה-אובייקטלית גרין כינה בשם הפונקציה הדה-אובייקטלית את פעולתו של דחף המוות: פירוק ההשקעה, השולל מן האובייקטים, ולבסוף גם מן האני, את ערכם, מול הפונקציה האובייקטלית של דחפי החיים.
בהשפעת
- ז׳אק לאקאן גרין השתתף בסמינר של לאקאן ברוב שנות השישים, והרצה בו ב-1965 וב-1967. לימים אמר שהיה שבוי בקסמה של המחשבה הלאקאניאנית, ובה בעת נמשך אל הפסיכואנליזה הקלינית הבריטית. התאריכים שונים בין המקורות: לדבריו 1960–1967, ולפי Carnet PSY 1961–1966.
- דונלד ויניקוט ויניקוט עיצב את חשיבתו של גרין על מצבי הגבול, על הטכניקה האנליטית ועל המרחב המעברי. המקורות חלוקים בשאלה מתי נפגשו לראשונה: לפי הביוגרפיה ב-Carnet PSY ב-1957, ולפי זיכרונו של גרין עצמו בקונגרס באדינבורו ב-1961.
- וילפרד ביון גרין פגש את ביון לראשונה ב-1976. רעיונותיו של ביון, לצד אלה של ויניקוט, השפיעו על השקפותיו בדבר מצבי הגבול והטכניקה האנליטית.